עוד נטען כי בית המשפט קבע הלכה אשר מצמצמת באופן מהותי את תחולת עקרון השיהוי על הוראת סעיף 39(א1) ומכפיפה אותו לשלילה המוחלטת של דיני
--- סוף עמוד 7 ---
ההתיישנות. לבסוף, נטען כי קביעת בית המשפט לפיה הכרעה בבקשת ביטול סימן מסחר רשום אינה יוצרת השתק פלוגתא בנוגע לתום ליבו של המבקש מהווה אף היא הלכה חדשה וקשה.
5. מנגד, סבורות המשיבות כי יש לדחות את הבקשה, שכן היא אינה עומדת בתנאים לקיומו של דיון נוסף. לטעמן, מדובר בניסיון של המבקשים לקיים הליך "ערעור נוסף" על פסק דינו של בית המשפט העליון, תוך העלאת חמש שאלות אשר כבר הוצגו בפני בית המשפט במסגרת הערעור עצמו, ואשר עמדת המבקשים בעניינן נדחתה במסגרת פסק הדין. לגופם של דברים, סבורות המשיבות כי הקביעות בפסק הדין מושא הבקשה בנוגע לסעיף 39(א1), אינן מהוות הלכה חדשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף; כי החלטת בית המשפט שלא להידרש לטענת הרטרואקטיביות בשלב הערעור אינה סותרת כל הלכה קודמת; וכי לא נקבעה כל הלכה חדשה בדבר האפשרות להעלות טענת שיהוי בהליכים אזרחיים או בדבר העדר השתק פלוגתא בעקבות החלטה בהליך לביטול רישומו של סימן מסחר.
6. עיינתי בבקשה ובתשובה לה ובאתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג, השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 7161/17 שני נ' שליידר, [פורסם בנבו] פסקה 17 (4.2.2018)). עוד נפסק כי חידוש ההלכה הוא כשלעצמו אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו: דנ"א 349/18 עופר מרכזים בע"מ נ' עזבון המנוח אהרוני שלמה ז"ל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (23.4.2018)). המבקשים סבורים כי בפסק הדין נקבעו לא פחות מחמש הלכות חדשות וקשות אשר מצדיקות קיומו של דיון נוסף.
דעתי שונה.
בפסק הדין אכן נפסקה הלכה בנוגע לשתי השאלות הראשונות שאותן מעלים המבקשים בבקשתם: בית המשפט בחן את הוראת סעיף 39(א1) לפקודה וקבע – בהתאם להלכות הנוהגות בשיטתנו המשפטית לעניין פרשנות דברי חקיקה – כי יש לדחות את פרשנות המבקשים הן בנוגע לתחולתו של הסעיף על סימן מסחר המוכר היטב בישראל בלבד, והן בכל הנוגע לתחולת דיני ההתיישנות הכלליים עליו. למסקנות
--- סוף עמוד 8 ---
אלה הגיע בית המשפט לאחר בחינת לשון החוק ותכליותיו הסובייקטיביות והאובייקטיביות, תוך התייחסות לפסיקת בית המשפט העליון והערכאות הדיוניות; לקביעותיו של הרשם בתיקים קודמים; ולעמדות מלומדים מן הארץ ומן העולם. על מקרים כגון אלה נפסק כי "[הכלל] הנקוט בשיטתנו המשפטית הינו כי ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני של בית משפט זה – בין שהוא הרכב של שלושה שופטים ובין שהוא הרכב מורחב מלכתחילה – בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה. בפרט כך הוא הדבר כאשר – כמו בענייננו – נובעת ההלכה החדשה במישרין מלשון החוק ... ומהווה התפתחות טבעית של פסיקתו הקודמת של בית משפט זה, התפתחות המבוססת על יישומם של עקרונות קיימים" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (2.9.2005); דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 15 (29.11.2004); דנ"א 1032/18 אלדר נכסים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, [פורסם בנבו] פסקה 8 (18.9.2018) (להלן: עניין אלדר נכסים)).