עוד דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה במקרה דנן היה מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי, בציינו כי אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים אשר יצדיקו קבלת טענת שיהוי במשפט האזרחי. לבסוף, נדחו גם טענות המבקשים בדבר קיומו של השתק פלוגתא ובדבר נזק ראייתי שנגרם להם.
4. מכאן הבקשה לקיום דיון נוסף, במסגרתה טוענים המבקשים כי בפסק הדין נקבעו חמש הלכות חדשות ומוקשות, אשר מצדיקות לטעמם קיומו של דיון נוסף.
--- סוף עמוד 6 ---
ההלכה הראשונה שנקבעה לשיטת המבקשים בפסק הדין היא כי מחיקת סימן מסחר רשום בשל קיומו של סימן זר שאינו רשום לפי סעיף 39(א1) לפקודה אינה מחייבת שהסימן הזר יהיה מוכר היטב בישראל, וכי די במודעותו של הגורם המקומי לסימן הזר ובשימוש שעושה הגורם המקומי כדי למלא את דרישת חוסר תום הלב שבסעיף זה. המבקשים סבורים כי קביעה זו היא חדשה וקשה הואיל והיא עומדת בסתירה לפקודה ולתכליתה והיא מטשטשת את הגבולות בין סימן מוכר היטב בישראל לסימן שאינו מוכר היטב בישראל ופוגעת בעקרון הטריטוריאליות.
המבקשים טוענים כי הלכה נוספת שנקבעה בפסק הדין עניינה החרגתו של סעיף 39(א1) לפקודה מתחולת חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) והקביעה לפיה בקשה למחיקת סימן מסחר רשום בשל חוסר תום לב אינה מתיישנת לעולם. המבקשים סבורים כי הלכה זו נקבעה מבלי שבית המשפט נתן דעתו לרציונלים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות, אשר מצדיקים את החלתם על הוראה זו. לטעמם, יש להעדיף פרשנות לפיה הוראת סעיף 39(א1) מבטלת את מגבלת חמש השנים להגשת בקשה לביטול הקבועה בסעיף 39(א), אך זאת מבלי לשלול את תחולת דיני ההתיישנות הכלליים. בהקשר זה נטען, כי בהתאם להלכה שנפסקה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: עניין ארידור), שלילת תוקפו של חוק ההתיישנות צריכה להיעשות באופן מפורש וברור, ותנאי זה אינו מתקיים בעניינו של סעיף 39(א1) לפקודה.
המבקשים סבורים עוד כי ההלכה בדבר אי תחולת דיני ההתיישנות הכלליים על הוראת סעיף 39(א1) הוחלה באופן רטרוספקטיבי על הבקשה לרישום סימן המסחר, אשר נרשמה שנים רבות לפני חקיקת הסעיף בשנת 1999. לשיטתם, סירובו של בית המשפט העליון לדון בטענתם בסוגיה זו לאור העובדה שהיא הועלתה לראשונה בערעור פוגעת פגיעה אנושה בעקרון יסוד של השיטה המשפטית על בסיס נימוק פרוצדוראלי. הם סבורים כי מדובר בטענה משפטית מובהקת ועל כן אף אם הועלתה לראשונה בשלב הערעור, לא הייתה מניעה שערכאת הערעור תדון בה. על כן, לשיטתם, סירובו של בית המשפט העליון לדון בטענה עולה אף הוא כדי הלכה חדשה וקשה.