53. בנוגע לטענות הנתבע 5 בדבר הליכי פשיטת הרגל, הרי שבאת כוחו של הנתבע 5 בהליך פשיטת הרגל (עו"ד אדל דדון) אמנם התייצבה לדיון בתיק דנן ביום 14.11.18, ובמעמד התייצבותה כאמור הצהירה לפרוטוקול, כי כנגד הנתבע 5 טרם ניתן צו כינוס נכסים. עם זאת, מהמועד הנ"ל ועד לכתיבת שורות אלו לא טרח הנתבע 5 לעדכן את בית המשפט בדבר מצבו המשפטי בהליכים הללו, ללא כל הסבר בעניין. בסיכומיו ציין הנתבע 5, כי הוא: "חידש את ההליכים של פשיטת הרגל", יחד עם זאת לא הוצגו בפני כל ראיות לעניין אותו חידוש נטען.
משכך גם טענות אלו נדחות באשר המדובר בטענות שלא הוכחו.
54. בכתב הגנתם טענו הנתבעים הנ"ל כולם (1-2, 4-5) כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית (ראו סעיפים 14 ו – 20 לכתב ההגנה). המדובר בטענה שככל לא פורטה ובוססה, אף לא בסיכומים. משכך אני דוחה אותה.
מכאן לטענת השיהוי שהעלו הנתבעים.
שיהוי :
55. עוד טענו הנתבעים בכתב הגנתם, כי התובעות השתהו בהגשת תביעתם (משנת 2007-2015) ומשכך יש לדחות את תביעתם. לטענתם, לו היו התובעות פועלות בזמן היו הנתבעים יכולים לגבות את הסכומים מבעל האירוע ו/או התקליטן, ובכך להיפרע בזמן אמת.
56. גם טענה זו יש לטעמי לדחות.
57. על פי הפסיקה על הטוען לשיהוי להוכיח, כי התובע נהג כמי שזנח את זכות התביעה העומדת לו, או כי הנתבע הסתמך על התנהגותו של התובע ושינה את מצבו לרעה (ראו ע"א 69/84 אתל שפר נ' תדע בונה, מ(2) 645 (1986)). עוד נקבע בפסיקה, כי איחור בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור או מחילה על זכות התביעה. קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה, כאשר טענה מסוג זה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה (ראו לעניין זה למשל ע"א 2919/07 מדינת ישראל נ' גיא – ליפל (19.9.10), וכן רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.6.10)).
58. ההלכות שנקבעו בעניין השיהוי חלות ביתר שאת כאשר מדובר בהגנה על זכות קניינית. נקבע, כי לעיתים רחוקות יסיק בית המשפט כי אדם ויתר על זכותו הקניינית בנכס בעל שווי ממשי בשל כך שהשתהה בהגשת תביעה לשם מימושה (ראו גם ע"א 5574/09 הזימה נ' קק"ל (16.11.11)). בענייננו אין חולק כי מדובר בזכות קניינית.
59. בחינת האמור לעיל מובילני למסקנה, כי יש לדחות את טענת השיהוי. הנתבעים לא טענו ובוודאי שאף שלא הוכיחו כי התובעות התנהגו כמי שזנחו את תביעתם. יתרה מכן, הנתבעים אישרו בכתב הגנתם, כי אקו"ם פנתה אליהן וכי נציג הנתבעת 3 נפגש עימם בעניין זה, כך שהנתבעות אישרו למעשה שהתובעות לא זנחו את זכות התביעה העומדת להם. משכך, לא יכולה לעמוד לנתבעים הטענה כי הם הסתמכות על התנהגות זו של התובעות (זניחת התביעה), ושינו את מצבם לרעה.