פסק דין
עסקינן בתובענה שעניינה בהפרת זכויות יוצרים באולם אירועים "ענבל" באזור התעשייה שבעיר טבריה. התובעות עתרו בתביעתן למתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעים להימנע מלהפר זכויות יוצרים, וכן עתרו למתן פיצוי כספי, הכל כפי שיפורט להלן.
הצדדים לתובענה:
1. התובעת 1 הינה חברה בע"מ העוסקת בניהול ובאכיפת זכויות יוצרים של חבריה הכוללים קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל וכן של יוצרים מהעולם (תיקרא להלן: "אקו"ם").
2. התובעת 2 הינה אגודה רשומה בארצות הברית, העוסקת בניהול ובאכיפה של זכויות היוצרים של חבריה הכוללים קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה של יוצרים מן העולם (תיקרא להלן: "האגודה").
אקו"ם והאגודה ייקראו בפסק דין זה ביחד – "התובעות".
3. הנתבעות 1-3 (על פי הנטען התובענה) הינן חברות בע"מ אשר לפי התביעה הפעילו ו/או מפעילות בתקופות שונות ביחד ו/או לחוד אולם אירועים בשם "ענבל" באזור התעשייה טבריה.
4. הנתבעים 4-5 (על פי הנטען בתובענה) הינם, לפי התביעה, הבעלים ו/או המנהלים ו/או המפעילים של האולם הנ"ל.
הנתבעים 1-5 יחד ייקראו להלן ביחד : "הנתבעים".
העובדות העולות מכתב התביעה :
5. התובעות הינן בעלות זכויות היוצרים ביצירות שנוצרו על ידי היוצרים החברים בהן. זכויות היוצרים ביצירות הנ"ל (להלן: "היצירות המוגנות") הועברו אל התובעות על ידי כל אחד מחבריהן.
6. אקו"ם הוסמכה לאכוף את זכויות היוצרים חברי האגודה מכוח הסכם הדדי שהיא כרתה עם האגודה. בהתאם להסכם הנ"ל התחייבה אקו"ם לנהל את זכויות חברי האגודה ולאוכפן, בדיוק כפי שעושה בנוגע לזכויות חבריה היוצרים.
7. פעילותה של אקו"ם מבוקרת על ידי הרשות להגבלים עיסקיים, והיא פועלת בהסדר כובל מאושר בתנאים (כפי שפורטו בעמדת הממונה על הגבלים עיסקיים) בהתאם לפסק הדין של בית הדין להגבלים עיסקיים (להלן: "בית הדין") מיום 2.6.11.
8. עובר ליום 2.6.11 פעלה אקו"ם בהתאם להיתר זמני שניתן לה על ידי בית הדין, על פי תנאים שאישר בית הדין ביום 28.12.04. תנאים אלו תוקנו ביום 24.2.09 והוארכו כל פעם בשנה נוספת.
9. בשנת 2007 פנתה אקו"ם אל הנתבעים על מנת שיסדירו רישיון לשימוש ביצירות המוגנות מהרפרטואר שלה באולם האירועים "ענבל" (להלן: "האולם"). אקו"ם אף שלחה לנתבעים באותה השנה מספר מכתבים בעניין, ברם פניותיה אלו העלו חרס.
10. לטענת אקו"ם היא המשיכה ופנתה אל הנתבעים בעניין הנ"ל, הן באמצעות שיחות טלפוניות, הן באמצעות פגישות, והן באמצעות מכתבים אותם צרפה לתביעתה. לטענתה, במכתב התשובה של הנתבעים מיום 28.7.09, נאמר לה בין היתר, כי: "החברה תעמוד בהתחייבויותיה". חרף זאת, רישיון כנדרש לא הוסדר. אקו"ם פנתה אל הנתבעים בפעם נוספת להסדרת הרישיון (ביום 19.4.10), ברם גם פניה זו העלתה חרס.
11. ביום 12.1.11 ביקר מפקח מטעמה של אקו"ם בחצרי הנתבעים. המפקח הקליט באולם את היצירות שבוצעו שפומבי והעביר אל אקו"ם את ממצאי החקירה. ממצאי החקירה העלו, כי חלק מהיצירות שנוגנו בעת ביקור המפקח, הינן יצירות מוגנות של התובעות.
12. ביום 15.6.11 פנתה אקו"ם אל הנתבעים בפעם נוספת. בפנייתה זו הבהירה אקו"ם לנתבעים, כי יש בידה ראיות להפרת זכויות יוצרים, וכי בכוונתה לאסוף ראיות נוספות. במסגרת פניה זו ניתנה לנתבעים האפשרות להסדיר את הרישיון. עם זאת, אף פנייה זו העלתה חרס, ובמכתב מיום 16.6.11, השיבו לה הנתבעים, כי החברה שברשותם אינה פועלת זה מספר שנים.
13. ביום 18.9.11 ביקר המפקח מטעם אקו"ם בפעם נוספת באולם. אף בביקור זה עלה, כי חלק מהיצירות שנוגנו, הינן יצירות מוגנות של התובעות. ביום 29.1.12 פנתה אקו"ם בפעם נוספת אל הנתבעים ואפשרה להם להסדיר את הרישיון לשימוש ביצירות המוגנות, ברם אף מכתב זה העלה חרס.
14. ביום 24.7.13 ביקר המפקח בפעם נוספת בחצרי הנתבעים והקליט יצירות. אף בביקור זה עלה, כי חלק מהיצירות שנוגנו בעת ביקור המפקח באולם, הינן יצירות מוגנות של התובעות. אקו"ם צירפה לתביעתה רשימה מפורטת של כל היצירות שנוגנו בביקוריו הנ"ל של המפקח.
15. ביום 18.6.14 וביום 28.1.15 פנתה אקו"ם אל הנתבעים על מנת שיסדירו את הרישיון, ברם אף ניסיונות אלו לא צלחו. בעקבות זאת הוגשה התביעה דנן.
טענות התובעות:
16. לטענת התובעות ביצוע פומבי של יצירות מוגנות מהרפרטואר שלהן, בלא הסדרת רישיון, מהווה הפרת זכות יוצרים, עשיית עושר ולא במשפט, ואף עלול להוות עבירה פלילית. לטענתן, מהאמור לעיל עולה כי הנתבעים ידעו על ההפרה המאסיבית והבוטה של זכויותיהן, כן ידעו על חובת התשלום והסדרת הרישיון, וחרף זאת לא הסדירו רישיון כדין.
17. לטענתן, לאור מועד ההפרות, הרי שהדין החל ביחס לתובענה דנן הינו חוק זכות יוצרים, תשס"ח -2007. לטענתן, כמפורט בנספחי התביעה ביצעו הנתבעים לפחות 23 הפרות של זכויות יוצרים. כמו כן, מאחר וכל יצירה שהזכויות בה הופרו, נוצרו על ידי יוצרים בזמנים שונים, והן בעלות ערך כלכלי עצמאי ונפרד, הרי שיש לפסוק בגין כל הפרה פיצוי בנפרד.
18. לטענת התובעות, הן זכאיות לסעדים הקבועים בחוק שימנעו את המשך ההפרה, וכן לפיצויים הן מכוח הוראות החוק והן מחמת הנזקים שנגרמו להן בפועל.
19. לאור האמור לעיל, עתרו התובעות למתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעים להימנע מלעשות שימוש ביצירות המוגנות ומלהפר את זכויות היוצרים. כן עתרו התובעות להורות לנתבעים להגיש דוח מאומת ומאושר על ידי רו"ח ובו יפורטו מספר האירועים שהתקיימו באולם, ההכנסות מכל אחד מהאירועים הנ"ל, ביחס לשנים 2008-2015, כאשר בית המשפט יחייב את הנתבעים לשלם להן פיצויים (בדמות תמלוגים בהעדר הסדרת הרישיון) בהתאם לדו"ח זה.
20. לחלופין עתרו התובעות, כי הנתבעים ישלמו להן פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך של 300,000 ₪. לטענתן המדובר הוא לכל הפחות בשלוש מסכתות שונות של הפרות זכויות יוצרים, ובגין כל מסכת אחת זכאיות התובעות לפיצוי סטטוטורי בשיעור מקסימלי בסך של 100,000 ₪ ובסך הכל סך של 300,000 ₪. לטענתן, לאור העובדה כי הנתבעים ידעו על ההפרות בעקבות הפניות הרבות אליהם, ולאור העובדה שהופרו יצירות של גופים שונים, הרי שיש לפסוק במקרה דנן פיצויים בשיעור גבוה ומרתיע.
טענות הנתבעים:
21. לטענת הנתבעות 1-2, ו-4 יש לסלק את התביעה כנגדן מחמת העדר עילה. לטענתן, הן לא היו פעילות בתקופה הרלוונטית, ומשכך התובעות לא יכולות לטעון כלפיהן כי הן עוולו כלפיה התובעות או הפרו חובה כלשהי. לטענתן - הנתבעת 1 נוסדה בשנת 2002 וחדלה לפעול בחודש ינואר 2003. הנתבעת 2 נוסדה בשנת 2001 וחדלה לפעול ביום 30.8.06. כמו כן הנתבעת 4 היתה אמנם בעלת מניות בנתבעות הנ"ל, ברם נתבעות אלו כאמור חדלו לפעול במועדים הנ"ל.
22. כן טענו נתבעות אלו לסילוק התביעה כנגדם על הסף מחמת חוסר יריבות. לטענתן, כעולה מכתב התביעה, הרי שהנזק נגרם עקב מעשים ו/או מחדלים שבוצעו לכאורה בין השנים 2007-2015. לטענתן הן כלל לא פעלו בתקופה הנ"ל, והאולם לא הופעל על ידן. לפיכך אין כל יריבות בינן לבין התובעות. לטענתן, ככל שניתנו השירותים נשוא התביעה הרי שהם ניתנו לנתבעת 3. נתבעות 1,2,4 אף עתרו לסילוק התביעה גם מחמת היותה טורדנית וקנטרנית.
23. לחלופין טענו נתבעות 1-2 ו-4, כי גם אם בית המשפט ימצא, כי ישנה יריבות בינן לבין התובעות, הרי שהן מצטרפות לטענות ההגנה של הנתבעים 3 ו- 5.
24. הנתבע 5 טען, כי מקימיו של תאגיד בע"מ אחראים באופן מוגבל לחובותיו של התאגיד. לטענתו, אחריותו של בעל מניות בחברה מוגבלת לשלם לחברה את הסכומים שהתחייב בעבור רכישת מניותיה, בעת הקצאת המניות מהחברה אליו. לטענתו גם כאשר מדובר בתאגיד ללא הגבלת אחריות מצד חבריו עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת קיים, ומשכך אין כל יריבות בינו לבין התובעות. לטענת הנתבע 5 הוא אך שימש כבעל מניות בנתבעת 3.
25. עוד טען הנתבע 5, כי השירותים נשוא התביעה ניתנו לנתבעת 3. לפיכך יש לסלק כנגדו את התביעה בשל העדר עילה, העדר יריבות ובשל היותה טורדנית וקנטרנית. לחילופין טען, כי ככל שיידחו טענותיו, הרי שהינו מצטרף לטענות ההגנה של הנתבעת 3.
26. בכתב ההגנה טענו כל הנתבעים, כי התובעות השתהו בהגשת התובענה (משנת 2007-2015), ומשכך יש לדחותה.
27. לגופו של עניין נטען, כי הנתבעת 3 אשר פעלה בין השנים 2007-2016 היא בלבד הפעילה את האולם. הוכחש, כי הנתבעים 4-5 היו הבעלים ו/או המנהלים ו/או המפעילים של האולם. נטען, כי רק נתבע 5 היה ושימש בעלי מניות בנתבעת 3 והיא זו כאמור שהפעילה את האולם.
28. בכתב ההגנה אישרה הנתבעת 3, כי אקו"ם פנתה אליה כדי להסדיר את הרישיון לשימוש ביצירות מוגנות מהרפרטואר של התובעות. לטענתה של נתבעת 3, נציג מטעמה אכן נפגש גם נציג אקו"ם, לשם סיכום נהלי עבודה ברם הופתע לגלות, כי הוא נדרש להפקיד סך של 5,000 ₪ במזומן בגין כך, דבר שלא היה מקובל על נציג הנתבעת 3.
לטענת הנתבעת 3 היא הציעה לתובעות לחלופין שיק ביטחון ו/או שטר חוב, אך נציג אקו"ם סרב לכך ועניין זה לא פורט בכתב התביעה.
29. לטענת הנתבעת 3, התובעות ניסחו חוזה דרקוני הכולל תנאים קיצוניים וחד צדדים. התובעות שלחו את ההסכם לנתבעים תוך איום, כי מי שלא יראה לנכון לחתום עליו כפי שהוא, לא יקבל רישיון להשמעת מוסיקה.
30. לטענת הנתבעת 3 פעולת התובעות הנ"ל הינה פסולה משום היותה פעולה של גוף מונופוליסטי, המנסה לנצל את המונופולין שלו לצרכים בלתי הוגנים, ללא כל התחשבות בצרכי משתמשים מסוימים ובצרכי הציבור כולו. לטענתה, התובעות ניסו לכפות על הנתבעים לקבל את רצונותיהן ללא כל מו"מ וללא כל דיון באשר לחוקיות הדרישות. לטענתה של הנתבעת 3, התובעות מנסות לרמוס ברגל גסה את זכויותיהם של הנתבעים ולאיים בחיסול עסקיהם.
31. הנתבעים טענו, כי בעבר אולמי השמחות סיפקו את כלל השירותים שניתנו לבעל השמחה- מזון, מערכת הגברה, מקום, ולעיתים אף את המוסיקה עצמה. כיום, מדובר במצב שונה, באשר מרבית האולמות אחראים למקום האירוע בלבד, וחברה אחרת מספקת למזמין לפי בחירתו מוסיקה, חברה אחרת שירותי קייטרינג וחברה אחרת הגברה. משכך אין להשית על הנתבעים את החיוב, אלא על בעל האירוע ו/או על התקליטן.
32. לחילופין טענה הנתבעת 3, כי גם אם התביעה תתקבל, הרי שעליה לשלם אך את החלק היחסי מהסכום שהינו 60 ₪ לאירוע (1/3 מסך של 180 ₪), באשר הסכום הנתבע כולל גם סכומים שהגורמים הנ"ל (תקליטן, בעל האירוע) היו אמורים לשלם.
33. בכתב ההגנה הוכחש נספח 13 לכתב התביעה – שהינו מכתב תשובה מיום 28.7.09 שנשלח לכאורה לאקו"ם. נטען, כי הנתבעים 1 ו- 4 אינם מכירים את נספח זה, וביחס לנתבעת 3 נטען, כי מסמך זה אינו יכול לחייב אותה באשר הוא אינו חתום על ידי מי מטעמה.
34. באשר לראיות שנטען כי המפקח מפקח מטעם אקו"ם גבה נטען, כי מעולם לא הוצגו בפני הנתבעת 3 ראיות אלו, וכי כאשר הנתבעים ביקשו מהתובעות זאת הן נמנעו מכך. לטענתה, אם הדבר היה נעשה, היתה הנתבעת 3 גובה מבעל האירוע ו/או התקליטן את החיוב. אלא שהיא לא עשתה כן באשר התובעות השתהו בהגשת תביעתן, ומשכך אין להן להלין אלא על עצמן.
כתב תשובה:
35. בכתב התשובה טענו התובעות, כי על פי ההלכה, מחיקה על הסף תיעשה במקרים נדירים ביותר ואין מקרה זה נמנה עליהם. כן טענו כי היה על הנתבעים להגיש בקשה נפרדת בעניין בצירוף תצהיר התומך בה.
36. באשר לטענה, כי הנתבעות 1-2 הינן חברות שאינן פעילות השיבו התובעות, כי בחינה של נסחי רשם החברות שצורפו לכתב ההגנה מעידה, כי מדובר בחברות שעדיין פעילות. לטענתן, גם מהנספחים שצורפו לתביעתן (נספחים 13 ו-17) עולה, כי החברות היו פעילות ולמצער היו פעילות במועדי ההפרה. לטענתן יש בידן ראיות, כי הנתבעת 4 היתה הבעלים ו/או מנהלים של אולם אירועים בזמנים הרלוונטיים, והיא עשתה זאת בין היתר על ידי הנתבעת 2. לפיכך, אין כל בסיס לטענה כי יש למחוק נתבעות 1-2 ו- 4 מכתב התביעה.
37. לטענתן, הנתבעים הם אלו שאחראים באופן אישי להפרות נשוא התובענה. אחריותם של בעלי אולמות להפרת זכויות יוצרים במקום שלא דאגו להסיר רישיון לביצוע פומבי של יצירות הוכרה בפסקי דין רבים. לטענתם, הניסיון להפוך את התקליטן ו/או מזמין האירוע כאחראי להפרת זכות יוצרים מלמדת על חוסר הבנה של המטריה המשפטית, היתממות, עצימת עיניים והתרשלות. לטענתן, אחריות הנתבעים מוטלת עליהם מכוח לשון הברורה של סעיף 49 לחוק זכויות יוצרים.
38. לטענתן, עוד בימי חוק זכויות יוצרים 1911 פירשו בתי המשפט את הוראות החוק כמקימות לבעלי אולמות זכות אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים, לאור הרשאה להשמעת מוסיקה בחצריהם. לטענתן, החוק החדש בעניין זכויות יוצרים חידד עוד יותר עניין זה וקבע, כי אולם שמחה הוא מקום בידור ציבורי המחיל על בעליו אחריות להפרה במקום שלא הוסדר הרישיון.
39. התובעות הפנו לרע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון, בו נפסק כי בעל / מנהל התאגיד חב באחריות בגין הפרות של התאגיד שבבעלותו משהוכח כי הדבר נעשה לשם תועלתו הפרטית (שאינה חייבת להיות בהכרח הכנסה כספית). לטענתן, הנתבעים כבעלי מניות בחברה וכמנהלים בפועל באולם אחראים לנעשה בו.
40. לטענתן הנתבעים אינם יכולים ליהנות מהגנה הקבועה בסעיף 49 לחוק הניתנת "למי שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה", באשר הנתבעים הודו בכתב הגנתם, כי הם ניהלו מו"מ עם אקו"ם, קרי ידעו גם ידעו על חובתם להסדיר רישיון. כמו כן אקו"ם פנתה אליהם פעמים רבות, ובין הצדדים נערכו שיחות טלפוניות ופגישות רבות.
41. באשר לטענה כי הסכם האולמות הינו הסכם דרקוני טענו התובעות, כי מדובר בהסכם שעליו חתמו ארגון בעלי האולמות ואקו"ם בשנת 2006, והוא מהווה פורמט הסכמי לפיו מתנהל כל השוק. הנתבעות הפנו בעניין זה לע"א 8456/09 אקו"ם נ' האיגוד המקצועי לתקליטנים. לטענתן כל צד המעוניין להסדיר רישיון לשימוש ביצירות מוגנות יכול לעשות זאת גם ללא פניה מוקדמת, וזאת דרך האינטרנט או שיחה טלפונית, אולם האחריות להפרת זכויות היוצרים היה ולא מוסדר רישיון שכזה מוטלת על בעל האולם.