עוד ציינה המאשימה, כי אחריותם של שומרי הסף מתבררת לעומקה במסגרת תובענה ייצוגית.
70. המאשימה התייחסה גם לטענה אפשרית של אכיפה בררנית, שיתכן שתעלה ביחס לשתי החלטות שקיבלה המאשימה: הראשונה, החלטת המאשימה שלא להעמיד לדין את עורכי הדין ורואי החשבון; השנייה, החלטת המאשימה למחוק אישומים שיוחסו למיקי ברזל במסגרת הסדר הטיעון.
עמדת המאשימה היא כי דינן של טענות אלה להידחות לגבי שתי ההחלטות:
ההחלטה הראשונה נבעה מטיב הראיות, היעדר יסוד הכוונה וסיכויי ההרשעה, מאחר שרואי החשבון חשפו את ההפסדים, גילו אותם לעורכי הדין ועורכי הדין הם אלו שייעצו לנאשמים לדווח דיווח מיידי.
ההחלטה השנייה נבעה גם היא משיקולי טיב הראיות וסיכויי ההרשעה, כמו גם על קיומה של הבחנה רלוונטית בין הנאשמים לבין ברזל, שכן לא הוכח מעבר לספק סביר כי ברזל הוא "נושא משרה" בפועל, ולכן לא חלות עליו חובות הדיווח שחלו על הנאשמים. עם זאת, המאשימה סברה שיש בידה די ראיות כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר שבחלק מן האישומים ברזל ביצע בצוותא עם הנאשמים את עבירות הדיווח, ובהן הוא אכן הודה והורשע, על אף שלא היה נושא משרה או שומר סף, ועל אף שהמידע שגילויו נדרש היה בידי הנאשמים.
71. לסיכום, המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשמים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
תמצית טענות הנאשמים
72. לשיטת ההגנה, מתוך הראיות עולה שהסיבה היחידה לכך שהדוחות הכספיים של החברה ודוחות הדירקטוריון לא עמדו בדרישות הרשות, היא שרואי החשבון שליוו את החברה סברו שהגילוי הקיים הוא הגילוי הנדרש. בפסקאות הסיום של סיכומיהם, ציינו באי כח הנאשמים את השאלות שלדעתם נותרו שנויות במחלוקת, בסופו של יום, ואת תשובותיהם לשאלות, כלהלן:
מי ניסח את הדוחות הכספיים ואת דוח הדירקטוריון? [ותשובתם: רואי החשבון];
מדוע לא נעשה גילוי התואם את דרישות הדין לשיטת המאשימה? [ותשובתם: בשל שיקולים מקצועיים של רואי החשבון];
מהי מעורבות הנאשמים עצמם בכך שלא נעשה גילוי התואם את דרישות הדין לשיטת המאשימה? [ותשובתם:לא קיימת];
האם היקף המידע שנמסר לרואי החשבון הספיק לצורך מתן גילוי מלא על פי דרישות הדין והתקנים החשבונאיים? [ותשובתם: כן. לרואי החשבון היה מלוא המידע שהתבקש ולמעלה ממנו, ובוודאי את המידע המספק לצורך הגילוי];
האם הנאשמים העלימו מידע או מסרו מידע כוזב למנסחי הדוחות או הנחו לעשות כן? [ותשובתם: לא. המידע והנתונים הועברו ממיקי ברזל, בהתאם לדרישות רואי החשבון ועורכי הדין, ולנאשמים לא היה ידוע על חסר כלשהו בכוונה או בשגגה];
האם הגילוי שניתן היה מספק מבחינת הדין והתקינה? [ותשובתם: שאלה זו לא הוכרעה במשפט, אולם התשובה לה אינה רלוונטית בשאלת אחריותם של הנאשמים לעבירות המיוחסות להם];
האם הנאשמים יכולים וצריכים היו להבין כי יש לדווח לציבור על ההשקעה בדיווח מיידי? [ותשובתם: לא. לשיטת רואי החשבון, עורכי הדין, והמומחה בניירות ערך, שאת שירותיהם שכרו, לא היה דבר חריג בהשקעה ואף לא אחד מהם סבר שצריך לדווח עליה בזמן אמת. לא הוכח כי הנאשמים סברו אחרת];
האם הוכח שהנאשמים הסתירו במכוון את המידע אודות ההשקעות מהציבור בשבועות שבין 4.11.06 לבין 30.11.06? [ותשובתם: לא. עורכי דינם של הנאשמים יצרו בהתנהגותם מצג, שלפיו נושא הדיווח אינו קרדינאלי ודחוף, אל מול נושאים אחרים בהם טיפלו מול החברה. למצער, יצרו אלו מצג שאינו חד משמעי בנושא זה והותיר מקום לבלבול. המומחה לשוק ההון, שאותו שכרו הנאשמים ושבו נתנו אמון מלא, סבר, כי ניתן להמתין עד לדוחות הכספיים ושכנע את הנאשמים כי ההפסדים הם תיאורטיים ופלואידים והמועד המהותי ליידוע הציבור בגינם הוא בסוף הרבעון].