108. סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך (במועד הרלוונטי לביצוע המעשים מושא תיק זה) קבע כך:
53. הפרת הוראות של חוק זה
(א) מי שעשה אחד מאלה, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס פי ארבעה מן הקנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין):
[...]
(4) לא קיים [...] הוראה מהוראות סעיף 36 [...] או תקנות לפי הסעיפים האמורים [...] והכל כדי להטעות משקיע סביר; לענין זה, אם לא הוגש דו"ח תקופתי או דו"ח כספי ביניים תוך חדשיים מהמועד האחרון הקבוע להגשתו או עברו למעלה משבעה ימים מהמועד שנקבע להגשת דו"ח מיידי או הודעה, והם לא הוגשו, או לא נמסרו בהתאם לדרישת הרשות, תהיה זאת ראיה לכאורה כי מי שחלה עליו החובה להגיש דו"ח או הודעה כאלה נמנע מהגשתם כדי להטעות.
[...]
109. היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 53(א)(4) מורכב מיסוד התנהגותי ויסוד נסיבתי: מהפרה של חובת הדיווח שנקבעה בחוק ובתקנות, וגרימה לכך שכתוצאה מההפרה יימצא בידי הציבור פרט מטעה. מדובר בעבירה התנהגותית, ולא תוצאתית (רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [9.6.97] [עניין פולק], פסקה 11). הדברים אמורים הן לגבי דיווח שנמסר וכלל פרט מטעה או החסיר פרט מהותי, הן לגבי הִמנעות מדיווח, שגרמה להטעיה בשל היעדר פרט מהותי מידי הציבור. חובת הגילוי משתרעת על עובדה אשר לו המשקיע הסביר בניירות ערך היה יודע על אודותיה, היה בכך כדי לשנות באופן משמעותי את מכלול האינפורמציה שעל בסיסה יקבל החלטות הנוגעות להשקעה בניירות ערך בחברה הנוגעת לעניין (ע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [2.6.05], פסקה 60).
110. היסוד הנפשי הנדרש לביצוע עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך הוא מודעות לרכיב ההתנהגותי והנסיבתי בעבירה. העושה צריך להיות מודע לכך שלא נמסר דיווח לציבור מקום שצריך היה להמסר. נזכיר, כי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין מלמדנו כי כאשר נדרשת "מודעות", רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם ("עצימת עיניים"). נקבע כי "התנאים להתקיימות הסעיף הם כי לנאשם היה חשד בפועל להתקיימות הנסיבה; הוא היה מודע לכך שביכולתו לברר את חשדו; ואף על פי כן הוא נמנע מלעשות זאת... 'קיומו של חשד לבדו אינו מקיים את דרישת המחשבה הפלילית. לשם כך יש צורך במודעות בפועל. ואולם, קיומו של חשד יוצר חובה. החושד מצוי במצב ביניים. מצבו הסובייקטיבי מחייב אותו לברר. דרישה זו נאמנה בעיניי לעקרונות המשפט הפלילי, המבחינים בין דרגות שונות של אחריות וחובות על סמך מצבים סובייקטיביים שונים'..." (ע"פ 7621/14 אהרן גוטסדינר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [1.3.17], פסקה 25) (ההדגשה הוספה).