אך במודעות האמורה לא סגי. ההוראה מוסיפה וקובעת, בצד המודעות לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות, כי העושה פעל "כדי להטעות משקיע סביר". הדרישה, כי העבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך תבוצע "כדי להטעות משקיע סביר" מהווה מחשבה פלילית מיוחדת, מסוג "מטרה", מבלי שנדרש, כיסוד תוצאתי, כי המשקיע הסביר הוטעה, הלכה למעשה. הדיבור "הכל כדי להטעות משקיע סביר" אינו מתייחס למניע של העושה, אלא למטרה הניצבת לנגד עיניו. מטרה זו אינה שקולה כנגד כוונה. היא שייכת למשפחת "המודעות" ולא ל"כוונה".
111. בעניין דסק"ש סיכם בית המשפט העליון את מאפייני עבירת אי הדיווח בכוונה להטעות. וכך נאמר:
"150. העבירה בענייננו היא עבירה התנהגותית, המחייבת מחשבה פלילית. נדרשת בראש וראשונה מודעות ביחס ליסודות העובדתיים בעבירה, שהם הרכיב ההתנהגותי והנסיבתי של העבירה, קרי: נדרשת מודעות הנאשם לכך שהוא לא הגיש דיווח כנדרש על-פי החוק, או שהגיש דיווח שכלל פרט מטעה. אלא שבכך לא די. נדרשת כוונה מיוחדת שעניינה מטרה להטעות משקיע סביר. מדובר, אפוא, בעבירה התנהגותית שאחד ממרכיבי המחשבה הפלילית שבה הוא דרישה כי מעשה העבירה ישיג יעד מסוים שהוא מעבר לנדרש ברכיב העובדתי של העבירה. זוהי התכלית, והמטרה שאותה מבקש המבצע להשיג. מדובר במחשבה פלילית מיוחדת, שעניינה 'הרצון או השאיפה להשגת יעד מסויים', כאשר אותו יעד הוא מעבר לנדרש ברכיב העובדתי של העבירה [...]
151. קיום מחשבה פלילית מעין זו אינו הופך את העבירה לעבירה תוצאתית. העבירה ממשיכה להיות עבירה התנהגותית 'בעלת מאפיין מחשבתי מיוחד במינו...' (שם). זוהי מחשבה פלילית מסוג 'מטרה', בלא שנדרש בה יסוד תוצאתי לפיו המשקיע הסביר אכן הוטעה הלכה למעשה [...]. המחשבה הפלילית בעבירה זו אינה מסוג 'מניע' אלא מסוג מטרה. התכלית הטמונה בעבירה היא להגן על יעילות שוק ההון ועל קיום מידע מלא בידי משקיע סביר. המניע שהביא את הנאשם לאי קיום חובת הדיווח או להכללת פרט מטעה בדיווח אינו רלבנטי. קיום המטרה להטעות את המשקיע הסביר, הנילווית ליסוד העובדתי בעבירה, הוא הקובע".
(ההדגשות במקור).
112. ניתן להסיק שקיימת מטרה להטעות משקיע סביר, גם בהתאם ל"הלכת הצפיות", קרי: כאשר קיימת מודעות להתממשות הטעיה כזו, כאפשרות קרובה לוודאי. מודעות זו שקולה כנגד המטרה להטעות משקיע סביר (עניין פולק, פסקאות 15 - 18). הלכת הצפיות מעוגנת בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, הקובע: "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". נקבע כי הלכת הצפיות חלה במקרים מסויימים גם בעבירות שאינן תוצאתיות (כזו היא עבירת אי הדיווח בכוונה להטעות משקיע סביר), ויש לבחון לגבי כל עבירה ועבירה מסוג זה, האם תחול הלכת הצפיות (ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [12.7.10] [עניין תענך] וכן רע"פ 7153/99 אורי אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729 [2001] [עניין אלגד]). וכך נאמר בעניין תענך:
"הפסיקה שיצאה מלפניו של בית משפט זה לאחר כניסתם לתוקף של תיקון 39 ותיקון 43 לחוק העונשין, המהווה את ההלכה הנוהגת לעניין זה, קבעה מפורשות כי הלכת הצפיות אינה חלה באופן גורף על כלל עבירות המטרה באשר הן, אלא יש לבחון את תחולתה לגבי העבירה הקונקרטית בכל מקרה לגופו, על פי תכלית החקיקה, טיבה ומטרותיה" (פסקה 237) (ההדגשה במקור).