אשר להלכת הצפיות נאמר:
"כלל הצפיות שנקבע בסעיף 20(ב) לחוק, [ה]מעמיד את הצפיות כשקולה ל'כוונה' כהגדרתה בסעיף 20(א)(1) לחוק. לפי כלל זה, צפיית התוצאה כקרובה לוודאי שקולה כנגד כוונה פלילית מקום בו היא נדרשת בהגדרת העבירה, על אף שהעושה לא חפץ בתוצאה ואולי אף העדיף שלא תתרחש".
עניין אלגד, פסקה 12, מפי כבוד הש' ביניש (כתוארה אז).
בעניין אלגד נדונה תחולת הלכת הצפיות בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. צוין שהנאשם שיקר במשטרה בנוגע לשאלת נוכחותו במקום העבירה באותו מועד, לא בכוונה להכשיל את החקירה, אלא כדי למנוע פיטוריו מהמשטרה. עוד צוין, כי
"הסיבות שעשויות להביא נחקר לידי אמירת שקר בחקירה משטרתית קונקרטית בשאיפה לשבשה, עלולות להיות מגוונות: אי רצונו של הנחקר להביא לחשיפת פרטים אינטימיים אודותיו, רצון הנחקר להרחיק מעצמו חשדות פליליים או משמעתיים, רצון הנחקר לסייע לאחר שלא להיחשף ועוד. אלה הם מניעים לעשיית מעשה, וככאלה הם חיצוניים ליסודות העבירה של שיבוש מהלכי משפט. לפיכך, הם אינם מעלים או מורידים לצורך הטלת אחריות פלילית בגינה, ובלבד שהוכחה שאיפה (או תחליף לה) לשבש את ההליך השיפוטי הקונקרטי"
(פסקה 13).
113. בית המשפט העליון דן בתחולת סעיף 20 לחוק העונשין והלכת הצפיות על העבירה שבה עסקינן ואישר כי אלה חלים (דנ"פ 2243/99 רייך נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 16 [30.5.99]). בע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [28.3.99] נדון עניינו של נאשם שלא דיווח על מכירת אחזקותיו בחברת יונידרס, שבה כיהן כדירקטור. טענתו הייתה שבהִמנעות מדיווח לא ביקש להטעות את המשקיעים, אלא ביקש להסתיר את המכירות מבעל השליטה בחברה. למרות שבית המשפט האמין להסבר זה נקבע שאין לדבר נפקות, שכן היסוד הנפשי הדרוש לביצוע העבירה מסתפק בכך שהנאשם ידע, כאפשרות קרובה לוודאי, שכתוצאה ממעשיו יוטעה המשקיע הסביר, אף אם מטרתו הראשונית הייתה להסתיר מעשיו ממישהו מסויים.
בעניין תענך, פסקה 237 נאמר:
"משמעותו של 'כלל הצפיות' היא כי:
'היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות [...] במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ואף שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה' [רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005) (להלן - עניין ביטון), פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא א' ברק, עמודים 571-572].