בדומה, נקבע כי 'צפיות' היא מודעות בדרגת הסתברות גבוהה למדי שתגרם התוצאה מהתנהגותו של עושה המעשה, כאשר מודעות מסוג זה תהא שקולה לכוונה, גם אם עושה המעשה לא חפץ בתוצאה [ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496, 504 (2001) וראו גם: יצחק קוגלר, כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 76 (1997)].
...
הפסיקה שיצאה מלפניו של בית משפט זה לאחר כניסתם לתוקף של תיקון 39 ותיקון 43 לחוק העונשין, המהווה את ההלכה הנוהגת לעניין זה, קבעה מפורשות כי הלכת הצפיות אינה חלה באופן גורף על כלל עבירות המטרה באשר הן, אלא יש לבחון את תחולתה לגבי העבירה הקונקרטית בכל מקרה לגופו, על פי תכלית החקיקה, טיבה ומטרותיה" (ההדגשות בקו תחתון הוספו).
עוד נאמר בעניין תענך (פסקה 239):
"כאשר מחשבה פלילית מסוג 'מטרה' נדרשת בעבירה התנהגותית, כגון זו הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אין המדובר ביסוד הנפשי של 'כוונה' כהגדרתה בחלק הכללי של חוק העונשין, אלא מדובר ברצון או בשאיפה להשיג יעד מסוים, מעבר לנדרש ביסוד העובדתי של העבירה [ראו למשל: דבריו של השופט א' גולדברג בע"פ 506/89 נעים נ' רוזן פ"ד מה(1) 133 (1990); דבריו של הנשיא א' ברק בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221 (1996), פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; פלר, בעמוד 533, רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97, 108-109 (1997) (להלן - עניין פולק)]. מטרה כאמור ניתן להוכיח באמצעות ראיות, בין אם ישירות ובין אם נסיבתיות, מהן ניתן להסיק את דבר קיומה [ראו למשל עניין פולק, בעמוד 109]. כפי שפורט לעיל, במקרים דוגמת המקרה שבפנינו, חלק ניכר ממלאכת הוכחתו של היסוד הנפשי נסמך על ראיות נסיבותיות אשר אינן נופלות ממשקלן של ראיות ישירות, אלא שדרך בחינתן ושקלולן הינה שונה כאמור. השימוש בהן ובחינת משקלן מבוצעים על פי מכלול התשתית הראייתית כולה, תוך שימוש בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים".
בשני פסקי הדין בעניין רייך, שהוזכרו לעיל, קבע, כאמור, בית המשפט העליון כי הלכת הצפיות חלה בעבירות אי דיווח או דיווח מטעה, לפי חוק ניירות ערך. כך נקבע גם בעניין פולק (פסקה 19 לפסק הדין). באותו מקרה ביקשו הנאשמים (חברה נסחרת ומנהלהּ) לשווק מוצר מסויים, שמשרד הבריאות אסר שיווקו, בטענה שמדובר בתרופה ולפיכך נדרש אישור מיוחד. בטרם החל שיווק המוצר הגישו הנאשמים דין וחשבון מיוחד לבורסה. צויינה בו עובדת פיתוח המוצר וחדשנותו; נמסר בו כי מתנהל משא ומתן לשיווק המוצר בארצות נוספות; דווח בו כי הוגשה בקשה לרישום פטנט; לא דווח בכל דרך שהיא על המחלוקת שבין החברה ומנהליה לבין משרד הבריאות. ממילא לא צויין כי נאסר על החברה להמשיך בייצור המוצר ובשיווקו. להגנתם טענו הנאשמים שם, בין היתר, כי לא התכוונו להטעות משקיעים, וכי בדיווחים שהגישו עיניהם היו נשואות לשוק הצרכנים הפוטנציאלי של המוצר, ולא לשוק ההון. בית המשפט העליון דחה טענה זו וקבע:
"המערערים היו מודעים לכך כי יש בשאלת הסיווג של המוצר כדי להשפיע, באופן הקרוב לוודאי, על שוויה של החברה בטרם הנפקתה. אכן, המערערים צפו בהסתברות של קרוב לוודאי כי תוכן הפרסום בדבר המוצר וחדשנותו תביא לעלייה בערכה הבורסאי של החברה. ממילא הם ידעו, כי פרסום המחלוקת עם משרד הבריאות ואיסור השיווק, ימנע או יפחית באופן ממשי את ביטויה של ההצלחה המסחרית בשווי הבורסאי. משנמנעו לפרסם מידע זה וצפו בהסתברות גבוהה את תוצאת מחדלם זה, ממילא נתקיים בהם היסוד הנפשי של 'כדי להטעות משקיע סביר' ".
(פסקה 19).