114. במקרה שלפנינו, עסקינן באי דיווח, והטענה היא להטעיה בשל היעדר דיווח. לפיכך חשוב לציין, שקיימת זהות בין הטעיה במעשה, בדרך של הגשת דוח ובו פרטים מטעים, לבין הטעיה במחדל - בין באי הגשת דוח, ובין בהגשת דוח שבו חסרים פרטים, שהעדרם - מטעה. הדברים נאמרו בפירוש מספר רב של פעמים, לרבות בעניין פולק, שצוטט לעיל, בפסקה 12, ובע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [12.1.16] [עניין הבי], פסקאות 517 - 521:
"517. המונח 'פרט מטעה' מוגדר בחוק ניירות ערך, ויוצר זהות בין הטעייה במעשה ובין הטעייה שבמחדל:
'פרט מטעה' - לרבות דבר העלול להטעות משקיע סביר וכל דבר חסר שהעדרו עלול להטעות משקיע סביר;
518. ביסוד זהות זו עומדת ההבנה הברורה כי הטעייה עשויה להיות הן על-ידי מסירת מידע שגוי, הן על-ידי השמטת מידע מהותי (עניין פולק, בעמ' 107). מבחינת תכליות החוק שנסקרו לעיל, המבקשות להגן על המשקיע הסביר ועל האמון והיעילות שבשוק ניירות הערך - אין הצדקה להבחין בין אופן ההטעייה במעשה ובמחדל. ככל שתוצאת המעשים היא זהה, כך ראוי שתהא גם האחריות הפלילית בגינם.
519. את המסקנה האמורה ניתן לחזק גם מנוסחה של החזקה החקיקתית הקיימת בסעיף החוק בו עסקינן, לפיה:
'אם לא הוגש דו"ח תקופתי או דו"ח כספי ביניים תוך חדשיים מהמועד האחרון הקבוע להגשתו או עברו למעלה משבעה ימים מהמועד שנקבע להגשת דו"ח מיידי או הודעה, והם לא הוגשו, או לא נמסרו בהתאם לדרישת הרשות, תהיה זאת ראיה לכאורה כי מי שחלה עליו החובה להגיש דו"ח או הודעה כאלה נמנע מהגשתם כדי להטעות'.
520. עינינו הרואות, כי גם חזקה זו יוצרת גזירה שווה בין אי-הגשת דו"ח לבין כוונת הטעייה. בחזקה האמורה הביע המחוקק דעתו במפורש, כי עיכוב בהגשת דו"ח, בוודאי עיכוב משמעותי, עלול להביא להטעייה. אי-הגשת דו"ח שקול הוא למסירת פרט מטעה.
521. בהתחשב בהגדרה שבחוק הכוללת הטעייה שבמחדל, ניתן מבחינה פרשנית גם לטעון כי ההבדל בין אי-דיווח לבין מסירת פרט מטעה הוא עניין של רזולוציה בלבד - אי הגשת דו"ח כנדרש מהווה למעשה מסירת 'פרטים מטעים' רבים, על דרך המחדל. גם מבחינה זו אין מקום להבדיל בין השניים, ולשחרר מאחריות פלילית את מי שגורם לחברה להפר את חובות הדיווח שלה, באופן כזה או אחר".
115. הפסיקה מורה, אפוא, ש"כוונה להטעות משקיע סביר" עשויה להיווצר גם אצל מי שהמניע שלו לאי הדיווח לא היה להטעות את ציבור המשקיעים, אלא מניע אחר, ואפילו אם הוא לא חפץ בתוצאה, ובלבד שלאותו אדם הייתה מודעות בדרגת הסתברות גבוהה שתגרם התוצאה מהתנהגותו.