173. הפועל היוצא מהאמור הוא, כי לנוכח התרשמותי באופן המתואר לעיל, ככל שיש סתירה בין העדויות של אנשי המקצוע לבין עדותו של רמות, אני מעדיפה את גרסאותיהם של עורכי הדין ורואי החשבון לגבי אופן השתלשלות העניינים ומה שנאמר לנאשמים על פני עדותו של רמות.
סיכום בנוגע לטענת הנאשמים על אודות הסתמכותם על עורכי הדין ורואי החשבון
174. לאחר שקבעתי, כי אתבסס על עדויות אנשי המקצוע בנוגע להשתלשלות העניינים, וככל שיש סתירה בין עדויות אלה (מבלי להתעלם מכך שבנקודות מסוימות יש גם הבדלים בינן לבין עצמן) לבין עדותו של רמות - אעדיף אותן, ניתן לבחון את טענת ההסתמכות של הנאשמים, וכיצד יש ליישם את המסגרת הנורמטיבית, שהובאה לעיל, על ענייננו.
175. ראשית, איני סבורה שניתן לומר שהייתה כאן טעות של הנאשמים לגבי המצב המשפטי. הוכח שהנאשמים היו מודעים לכך שכספי ההנפקה הושקעו, בין היתר, באופציות ובהשקעות ספקולטיביות. הוכח שהם ידעו שמדובר בהשקעה שאינה במהלך העסקים הרגיל ושלא התקבלה החלטה לבצע את ההשקעה בדרך זו בהחלטת דירקטוריון, כך שמדובר בהפרת ההתחייבות התשקיפית לעשות שימוש בכספי ההנפקה "במהלך העסקים הרגיל שלה ובהתאם להחלטות הדירקטוריון כפי שתהיינה מעת לעת". למרות האמור, פעלו בדרך זו ולא דיווחו לציבור, ואיני סבורה שלנוכח כל מה שהוכח ניתן לראות בכך טעות משפטית. גם כאשר היו תנודות חדות מעלה ומטה בתיק ההשקעות, שהובילו להפסדים או רווחים של מיליון ₪ בשבוע, ובמקרה אחד של 3 מיליון ₪, לא מצאו הנאשמים לנכון לשתף את הציבור בעובדות אלה, וגם החלטה זו לא נבעה מטעות.
בהתייחס לדיווחים בהמשך הדרך, כשהחלו ההפסדים בתיק ההשקעות להיווצר באופן עיקבי ולגדול: רמות טען, שסבר שאין צורך לדווח כל עוד המצב אינו סופי. ואולם הוכח, שבמקרים אחרים שבהם המצב לא היה סופי (כגון בדוגמה שהוצגה לו בחקירתו הנגדית בהתייחס להתקשרות עם ארבל, כפי שצוין בפסקה 166 לעיל), החברה בכל זאת סברה שיש לדווח ואף דיווחה, מאחר שלדעתו של רמות "ההתקשרות עם ארבל זה אֵרוע מהותי בחיי החברה, למרות שיש פה איזה שהוא סעיפים שאומרים שיתכן ויהיה פה איזה נסיגה, כתוצאה מאיזה שהוא מצב של אי הסכמה מסוימת או (לא ברור) או משהו כזה, אבל זה אֵרוע מאוד מהותי, שצריך לדווח עליו". לפיכך אין לקבל את הטענה שהנאשמים טעו לחשוב שעל אֵרוע לא סופי אין צורך לדווח.
כפי שהובהר לעיל, הנאשמים ידעו שיש לדווח על אֵרועים שקרו לאחר תאריך המאזן, ולכן אין לקבל גם את הטענה שהייתה טעות בכך שחשבו שהדוח צריך לשקף רק את המצב נכון ליום הדוח. הִמנעותם מלעדכן אפילו את עורכי הדין על מצב תיק ההשקעות נכון לישיבות שקיימו עימם בעבודה על הדוח הרבעוני ל-30.9.06, למרות שההפסד שעליו ידעו עורכי הדין היה של 6.5 מיליון ₪, כשההפסד כבר עמד קצת מעל 14 מיליון ₪, מלמדת שאין מדובר בטעות בדבר חובת הדיווח, אלא בניסיון לחמוק מהצורך לדווח על אֵרוע שלילי. התנהגות דומה ניתן למצוא בנושא של מכתבי הדרישה בפרשת ינקו-פיש, אלא ששם לפחות עידכנו את עורכי הדין, אך בחרו להתעלם מעצתם המקצועית, והעדיפו עצה אחרת, כפי שציינתי כבר לעיל (ולכך עוד אשוב).