סעיף 18 דן כאמור בשני מצבים: האחד – כאשר נודע לחברת הביטוח על החמרת הסיכון לפני התרחשות מקרה הביטוח, שאז רשאית היא לבטל את החוזה (ס"ק (א)-(ב)); השני – כאשר נודע לחברת הביטוח על החמרת הסיכון לאחר התרחשות מקרה הביטוח, שאז זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, בהתאם ליחס שבין דמי הביטוח ששילם בפועל לבין דמי הביטוח שהיה משלם אילו דבר החמרת הסיכון היה נודע במועד (ס"ק (ג); וראו אצל ולר, עמ' 455).
עם זאת, זכותו של המבוטח לקבל תגמולי ביטוח "יחסיים" במצב של החמרת הסיכון נשללת בשני מקרים: המקרה האחד מתמקד במצבו הסובייקטיבי של המבוטח, ועניינו במצב שבו הימנעות המבוטח ממתן הודעה לחברת הביטוח על אודות החמרת הסיכון נעשתה "בכוונת מרמה" (ס"ק (ג)(1)); המקרה השני מתמקד במצבה האובייקטיבי של המבטחת, ולפיו תופטר חברת הביטוח לחלוטין מחובתה לשלם תגמולי ביטוח, מקום בו "מבטח סביר" לא היה נכון לבטח את המבוטח, אף כנגד ייקור הפרמיה, אילו ידע מראש על החמרת הסיכון (ס"ק (ג)(2)).
יש לציין כי הוראת סעיף 18 הנ"ל כמעט זהה בלשונה לזו המופיעה בסעיף 7 לחוק, העוסק בתוצאות אי-גילוי בשלב הטרום-חוזי, מקום בו המבוטח השיב לשאלה בעניין מהותי "תשובה שלא היתה מלאה וכנה".
--- סוף עמוד 16 ---
18. כפי שניתן לראות, בין סעיף 17 לסעיף 18 קיים מתח מסוים. סעיף 17(א) מטיל על המבוטח חובה אקטיבית להודיע למבוטחת על החמרת הסיכון מיד ובכתב. לעומת זאת, סעיף 18(ג)(1) לחוק ממתן במידה רבה את נימתה הגורפת של הוראת סעיף 17(א), בקבעו כי אי עמידה בחובת מסירת ההודעה תשלול מהמבוטח את זכותו לתגמולי ביטוח רק אם הדבר נעשה בכוונת מרמה. מכאן, שגם אם המבוטח היה מודע להחמרת הסיכון וחטא באי מסירת הודעה על כך למבטחת מטעמים שאינם כוונת מרמה, כגון שכחה, אדישות, התרשלות וכיו"ב, הוא יהיה זכאי לתגמולי ביטוח יחסיים.
19. עד כאן באשר להחמרת הסיכון. להשלמת התמונה נביא את סעיף 21 לחוק, העוסק במחדלו של מבוטח שנמנע מלנקוט אמצעי להקלת הסיכון שנדרש ממנו על פי הוראות הפוליסה:
אמצעים להקלת הסיכון
21. הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים.
סעיף זה מחיל את ההסדר שנקבע בסעיף 18 לחוק, לרבות בנוגע לתשלום תגמולי ביטוח יחסיים, על המצב המתואר של אי נקיטת אמצעי להפחתת הסיכון על ידי המבוטח. סעיף זה עמד במוקד פסק הדין בעניין סלוצקי (שאליו נידרש להלן), ומכאן הרלוונטיות שלו לדיון בערעור דנן.