מגמתו הכללית של החוק לחזק את מעמדו של המבוטח אל מול המבטחת, לא שוכנת אפוא לבדה, ולצדה ניצבת מגמה שניה, ספציפית וממוקדת, שנועדה להבטיח שהמבוטח "יקבל את הכיסוי שרצה לרכוש ושהמבטח הבטיח לו; שיקבל את התגמולים שהיה זכאי לצפות להם; ... שהמבטח לא יוכל להתחמק מאחריותו או להגבילה מכוח 'האותיות הקטנות' שהחכים להביא בין תנאי הפוליסה" (ידין בעמ' 19). במילים אחרות, ברצותו להגן על המבוטח מפני כוחה העודף של המבטחת, המחוקק ביקש למנוע מצב שבו זו האחרונה תתנער מחבותה כלפי המבוטח באמצעות היתלות באותיות הקטנות 'שהחכימה להביא' (או שמא להחביא) בין תנאי הפוליסה. זאת, למען
--- סוף עמוד 13 ---
לא יישללו מהמבוטח תגמולי הביטוח שציפה לקבל בעת שכרת את חוזה הביטוח. ודוק: לפרופוזיציה זו יש תמונת ראי, ולפיה יש להישמר מפני חיוב המבטחת בגין כיסוי שלא הובטח, הנמצא מעבר לציפיותיו של המבוטח, באופן החותר תחת היסוד ההסכמי שבבסיס חוזה הביטוח. הבחנה יסודית זו תוסיף ותלווה אותנו לאורך פסק הדין (על השלכות שליליות, העלולות להתממש בעקבות הטלת חבות על חברות הביטוח בגין סיכונים שלא נלקחו בחשבון בעת כריתת חוזה הביטוח, נעמוד בהמשך הדברים).
משהצבנו לנגד עינינו מגמות ותכליות אלה, נפנה לבחון את הוראות החוק הרלוונטיות לדיון בערעור דנן, שעניינן ב"שינויים בסיכון" ובתשלום תגמולי ביטוח מופחתים.
"שינויים בסיכון" (או: מה נשתנה? הסיכון נשתנה)
16. סימן ד' לפרק א' של חוק חוזה הביטוח נושא את הכותרת "שינויים בסיכון". סעיפים 21-16 הכלולים בסימן זה, עוסקים במספר מצבים הנבדלים זה מזה: החל מסיכון שנתבטל (סעיף 16); עבור בסיכון שהוחמר (סעיפים 18-17); דרך סיכון שהופחת (סעיף 20); וכלה באי נקיטת אמצעי להקלת הסיכון (סעיף 21).
בתמצית, ניתן לומר כי מקום בו הסיכון נתבטל (למשל, כאשר הנכס המבוטח הושמד לפני או במהלך תקופת החוזה), חוזה הביטוח בטל עמו והמבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח מיום התבטלות הסיכון, גם אם לא הודיע על כך לחברת הביטוח; מקום בו הסיכון הופחת, המבוטח זכאי להפחתת דמי הביטוח, אולם רק בגין התקופה שלאחר משלוח הודעה מתאימה לחברת הביטוח; ואילו מקום בו מדובר בסיכון שהוחמר, על המבוטח להודיע על כך לחברת הביטוח באופן מיידי, אולם זכותו לקבל תגמולי ביטוח (ולוּ באופן חלקי) לא תיפגע אלא בהתקיים תנאים מסוימים, כמפורט להלן (להרחבה בנוגע למצבים השונים החוסים תחת הסימן של "שינויים בסיכון", ראו אצל ילין, עמ' 78-68; ולר, עמ' 477-427; אליאס, פרקים 19.4-19.1).