יוער כי בעניין אהרן אומצה הגישה הפרשנית המרחיבה והגמישה יותר המגשימה את אומד דעתו של יוצר הטקסט המשפטי שלא רק בהתבסס על לשון הטקסט, והועדפה על פני הגישה הדווקנית הצרה יותר הנשלטת על ידי המילה הכתובה.
3. הנחת היסוד הנגזרת מתכליתם של דיני הירושה הינה כי דינים אלו באים להגשים את רצונו של המצווה. רצונו של המצווה הינו "אבן הפינה והמסד של דיני הירושה והגשמתו הינה היעד והמטרה העוברים כחוט השני בהוראות החוק" (עניין אהרן, פסקה 6 לפסק דיני). כיבוד רצון המת הינו עיקרון השאוב ממורשת ישראל, והביטוי המרכזי שלו במשפט הישראלי גלום בדיני הצוואות. הצוואה משקפת את האוטונומיה של המצווה כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כללים שונים בדיני הצוואות אשר בוחנים את תוקפה של הצוואה נועדו לקבוע האם הצוואה אכן משקפת את רצונו האמיתי של המצווה (עניין אהרן, פסקאות 7, 8 לפסק דיני). נקודת המוצא היא כי רצון המצווה הינו האינטרס היחיד הראוי להגנה במסגרת הצוואה. ליורשים או לכל אדם אחר אין כל אינטרס הסתמכות הראוי להגנה (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 722 (1994)).
--- סוף עמוד 21 ---
4. מעיקרון יסוד זה של רצון המצווה נלמדים שני עקרונות נוספים החשובים לענייננו: האחד הינו חופש הציווי, והשני הינו פרשנות הצוואה בהתאם לאומד דעת המצווה.
כותרתו של סעיף 27 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) הינה "חופש לצוות". הוראת סעיף זה קובעת כי-
(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה - אינה תופסת.
(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה - בטלה.
עיקרון בסיסי זה משמעו כי אדם רשאי לשנות את צוואתו, לבטלה ולערוך צוואה חדשה עד ליומו האחרון. כל הסכם או התחייבות המגבילים עיקרון זה לא יתפסו. יוער כי עיקרון זה מאפיין את שיטת המשפט הישראלית, וישנן מדינות, כגון ארה"ב ואנגליה, המכירות בתוקפן של התחייבויות מגבילות מעין אלה (ראו שמואל שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, בעמ' 252 (1992) (להלן: שילה)). סעיף 8(א) לחוק הירושה מבטא אף הוא את אותו עיקרון בקובעו כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".
5. העיקרון השני הרלוונטי לענייננו הנובע מעיקרון העל של כיבוד רצון המצווה הינו, כאמור, פירוש הצוואה בהתאם לאומד דעתו של המצווה. סעיף 54(א) לחוק הירושה מעגן עיקרון זה בקובעו-