--- סוף עמוד 18 ---
זאת ועוד, הלכה היא כי עקרון הסופיות אינו חל על החלטותיה של רשות מינהלית והיא מוסמכת לעיין מחדש בהחלטותיה ולתקנן, כגון בשל הטעיה, מידע חדש, שינוי נסיבות ובשל טעות בשיקול דעת (ראו: ע"א 3604/13 מנהל רשות המסים נ' אייזינגר [פורסם בנבו] (10.5.2015); עניין דויטש. כן ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1386-1383 (2011). ראו גם עמדת כבוד השופטת ברק-ארז בעניין פלוני לפיה החלטות פיסקליות של הרשות בנוגע לשנות מס, אשר לא נדונו בבית המשפט, אינן מקימות השתק פלוגתה והן מחייבות את הרשות בהתאם לכללי המשפט המינהלי החלים על קבלה או שינוי של החלטה מינהלית. והשוו: עמדת כבוד השופטת ברק-ארז בע"א 8150/11 חב' ש.י סימון אחזקות בע"מ נ' אגף המכס והמע"מ אשדוד [פורסם בנבו] (11.2.2015)).
69. לאור האמור, אף איני סבור כי יש בסיס לטענת המערערת לפיה יש לבחון אך ורק את השינוי, אם וככל שהיה, בין מצבה בשנים לגביהן נערך הסכם השומה, ובין מצבה בשנות המס שבערעור, וככל שלא חל שינוי כאמור – יש להכיר בה כתושבת חוץ גם בשנות המס בערעור. בנסיבות המתוארות לעיל, את שאלת מעמדה של המערערת בשנות המס בערעור יש לבחון כשהן עומדות בפני עצמן על פי העובדות הרלוונטיות ולאו דווקא תוך השוואה לעובדות שהיו קיימות בשנים לגביהן נערך הסכם השומה. לפיכך, גם אם יסתבר כי לא חל כל שינוי בין השנים האמורות, אך על פי מבחני החוק והפסיקה, ובהתחשב בעובדות הרלוונטיות לשנות המס שבערעור, יש להתייחס למערערת כתושבת ישראל, הרי שבאופן זה יש למסותה.
70. יתר על כן, לא מצאתי שהמערערת הוכיחה כי הסתמכה בתום לב על הסכם השומה כיוצר מצג כלפיה ביחס לשנות מס אחרות, וכי נגרם לה בשל כך שינוי מצב לרעה. כידוע, טענת הסתמכות אין להעלות כטענה בעלמא אלא יש להוכיחה באופן קונקרטי על ידי ראיות רלוונטיות. למותר לומר כי המערערת לא טענה, ובוודאי שלא הוכיחה, כי בעקבות ההסכם שינתה מצבה לרעה, בכך שפעלה באופן שונה ממה שהייתה פועלת אלמלא ההסכם, מה גם שממילא על פניו אין מקום לטענה מעין זו (ראו: ע"א 1609/16 חברת שי צמרות (אורנית) נ' מנהל מס ערך מוסף פתח תקוה [פורסם בנבו] בפסקאות 53-54 (1.11.2018); ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1, 57 (2009); ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(4) 117, 124-123 (1999)). על כך יש להוסיף כי נסיבות העניין מלמדות כי לא היה מקום למערערת להסתמך על הסכם השומה כיוצר מצג כלפיה באשר לשנות מס אחרות, וזאת גם מהטעם כי בסופו של יום המערערת הסכימה לשלם את מלוא המס בגין הכנסתה בשנת המס לגביה הצהירה על עצמה כ"תושבת חוץ".