מקום בו מדובר במשווק אשר במשך השנים אינו פועל לצורך גידול והרחבת הפעילות, אינו פונה לחברות נוספות או אחרות ואינו נוקט בצעדים מהותיים לצורך שינוי ההחלטה בדבר ביטול ההתקשרות, ישנו קושי ממשי בקבלת הטענה בדבר ההצדקה בפיצוי חלף מתן אותה ארכה.
עשיית עושר ולא במשפט
95. התובעת תבעה סך של 3,000,000 ₪ בעילה של עשיית עושר ולא במשפט (על פי הערכה של 600,000 ₪ לשנה למשך תקופה של 5 שנים), וזאת בגין טובת ההנאה אשר לשיטתה צמחה לנתבעות מהפסקת הפעילות עמה.
לשיטתה מקום בו הנתבעות תמשכנה להשיא לעצמן רווחים, שמקורם בעבודתה הקשה של התובעת משך השנים, יש לראות ברווחים אלה, כרווחים שהתקבלו שלא כדין ויש להורות על השבתם.
96. בהתאם לפסיקת כב' בית המשפט העליון, אין מניעה להכיר בקיומה של עילת תביעה מעין חוזית, מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, גם מקום בו קיימת עילת תביעה חוזית (ראה ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221).
97. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") קובע כדלקמן:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
98. בענייננו, דומה כי אין חולק כי לנתבעות צמחה טובת הנאה מעבודתה של התובעת משך השנים. התובעת שימשה כמפיצה של מוצרי הנתבעות משך תקופה של 34 שנים ובנתה שוק למוצריהן בארץ, אשר ממנו הן תוספנה להנות.
99. השאלה המהותית יותר, אותה יש להוסיף ולשאול, הינה האם אותה טובת הנאה שקיבלו הנתבעות - אותה "התעשרות" - הינה על פי זכות שבדין אם לאו.
100. חוק עשיית עושר, אינו מספק רשימה סגורה של זכויות שבדין, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת לבחון כל מקרה לגופו, זאת בין היתר, בשים לב לתכלית החקיקה, אשר נועדה למנוע את אותה התעשרות בלתי צודקת.
לעניין זה על בית המשפט להביא במניין שיקוליו, מספר רב של סוגיות, לרבות עוצמת זכותו של התובע, אופי הפגיעה באינטרס שלו, התנהגות הצדדים וטיב הפעילות מכוחה זכה הנתבע ברווח. עוד במסגרת ד"נ 20/82 שנזכר לעיל קבע כב' בית המשפט העליון כי מקום בו תחושת הצדק וההגינות - הנבחנת בעיניים אובייקטיביות של כלל הציבור בישראל, מחייבת השבה, יש לקבוע כי ההתעשרות הינה שלא כדין.
101. בהקשר זה יצוין כי גם פגיעה אשר אינה קניינית, לרבות פגיעה באינטרס או בציפייה, עשויה לזכות בהשבה על פי החוק (ד"נ 20/82 דלעיל בעמ' 276; ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מא(1) 577, 585; ע"א 442/85 לעיל, בעמ' 693).
102. בע"א 442/85 דלעיל, נדרש כב' בית המשפט העליון לשאלת קיומה של עילת תביעה על פי חוק עשיית עושר, מקום בו יצרן מבקש לבטל הסכם לתקופה בלתי קצובה שנחתם בינו לבין מפיץ, על ידי מתן הודעה על הפסקת ההתקשרות.
היה זה כב' השופט ברק אשר התייחס לשאלה זו תוך שהוא קובע, בין היתר, כדלקמן:
"לעיתים, מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמם, ועל-כן "התעשרותו" של אותו צד הינה "כדין". טול, למשל, חוזה סוכנות לתקופה קצובה, שבא לסיומו עם סיום התקופה. יש להניח, כי בדרך כלל, ובהיעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק על-ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תימשך תקופת זמן קצובה, "והסיכון" של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על ידיהם בחשבון השיקולים". (ראה עמוד 704 לפסה"ד).
103. בענייננו, לא מצאתי כי תחושת הצדק וההגינות, מחייבות מתן פיצוי לתובעת, מקום בו ההתקשרות עמה בוטלה כדין, בחלוף שנים של הפקת תועלת כלכלית, הדדית, ותוך מתן התראה סבירה מראש.
אין בעצם עשיית הרווח על ידי הנתבעות משום פעולה שהיא בניגוד להוראות הדין, או משום עשיית רווח שלא כדין או על חשבונה של התובעת.
העובדה כי התובעת לא הפרה את חיוביה, אינה מקימה לה זכות מובנת לפיצוי מקום בו הצד שכנגד בוחר להביא את אותה התקשרות לכלל סיום, ולו מטעמים כלכליים גרידא.
אין מקום לקביעה אינהרנטית על פיה בכל מקום בו פעל משווק לראשונה באזור מוגדר או היה אחראי להחדרת קו מוצרים מסוים, הוא יהא זכאי לקבל את רווחי היצרן, אך בשל העובדה כי זה בחר להביא את ההתקשרות בין הצדדים, לכלל סיום.
104. ההתקשרות החוזית נשוא תיק זה, בת עשרות השנים, הציבה בפני כל אחד מהצדדים חיובים וזכויות.
התובעת פעלה לבניית השוק, הפצה ומכירה של מוצרי הנתבעות, תוך השקעת זמן, כסף ומשאבים, ואילו הנתבעות מצדן סיפקו את המוצרים בהתאם להסכמות, והעבירו לידי התובעת את התמורה המוסכמת בגין פעילותה.
התמונה הראייתית מלמד כי אין המדובר במצב של ניצול, או שימוש שלא כדין בזכות חוקית, אלא בשיקול דעת עסקי כלכלי (טוב יותר או פחות), מכוחו קיבל היצרן החלטה.
105. נכונה אני לקבל את הטענה על פיה פעילותה של התובעת לאורך השנים הקנתה לה ציפייה סבירה, כי מערכת היחסים המסחריים בינה לבין הנתבעות, או מי מהן, תמשיך להתקיים. ואולם, לא הייתה לה זכות קנויה לכך, וממילא גם צפייה סבירה אינה יכולה להביא לחיוב הצד שכנגד להמשך התקשרות באופן בלתי מוגבל.
לעניין זה יש לזכור כי בין הצדדים לא נחתם הסכם בכתב, וזאת מתוך בחירה מודעת של התובעת. בחירה זו טמנה בחובה יתרונות וחסרונות לשני הצדדים.
כפי שהעיד מנהל התובעת היה באי הצגתה של דרישה לחתימה על הסכם הפצה כדי למנוע העלאת דרישות חדשות מצד הנתבעות, כגון עמידה ביעדים כאלה ואחרים, היקף רכישות מינימלי, העמדת בטחונות וכיוצ"ב (ראה עדות מר מבה בעמוד 41 שורות 15-24 ועדות מר מגנזי בעמוד 25 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון).
מאידך גיסא - בהעדרו של הסכם הכולל בחובו הוראה מפורשת לעניין תקופת ההסכם או פרק הזמן של ההודעה המוקדמת, היה כדי להביא למסקנה על פיה עומדת לכל כל אחד מהצדדים, האפשרות להודיע למשנהו על רצונו להביא לסיום ההתקשרות, וזאת כנגד מתן הודעה סבירה מראש.
106. מקום בו לא הוכח כי הנתבעות פעלו תוך הפרת התחייבותן החוזית, ושעה שלא מצאתי כי יש לראות בהחלטתן להביא את מערכת יחסי הצדדים לכלל סיום כהתנהלות חסרת תום לב או כזו העומדת בניגוד להוראות הדין, לא עומדת לתובעת הזכות לקבלת פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט, ואין לראות בעשיית הרווח משום התעשרות שלא כדין.
בפגיעה בציפייה המסחרית של התובעת, הגם אם זו לגיטימית, אין כדי להפוך את עשיית הרווח ממכירת המוצרים בישראל, לזו המזכה את התובעת בקבלת מלוא אותה טובה הנאה.
חובת הקטנת הנזק
107. גם אילו היה נמצא כי נגרם לתובעת נזק אשר מקורו בהפרת ההתחייבויות של הנתבעת כלפי התובעת, או בהפרת הוראות חוקיות אחרות, היה על התובעת להוסיף ולהניח מצע ראייתי ממנו ניתן היה ללמוד כי פעלה לצורך מניעת או צמצום נזקיה.
108. עובדתית, לא זו המסקנה אליה ניתן להגיע, על בסיס כלל הראיות המונחות בתיק.
109. המצהיר מטעם הנתבעות, מר קולומבו העיד כי על אף שהנתבעות ביקשו לסיים את מערכת היחסים הנוכחית עם התובעת, הייתה להן כוונה ראשונית, להמשיך ולשתף פעולה עמה, במסגרת פעילותה של חברת הבת שהיה בכוונתן להקים בישראל והיה להן רצון להמשיך ולהשתמש בידע ובניסיון של התובעת ובהיכרותה את השוק. (ראה עדותו בעמוד 62 שורה 31 – עמוד 63 שורה 6, עמוד 64 שורות 30-33 ועמוד 68 שורות 6-17 לפרוטוקול הדיון).
עדות זו של מר קולומבו קיבלה חיזוק גם בעדותו של מר מבה עצמו, שהעיד כי בפגישה אשר התקיימה בינו לבין מר קולומבו, עלתה אפשרות של הקמת חברת בת משותפת, אשר התובעת תוכל לקבל בה מניות עד לשיעור של 49% (ראה סעיף 73 לתצהירו).
ואולם מתוך הראיות עלה כי התובעת, לא השכילה לבחון לעומק את הצעתן של הנתבעות ואת המשך ההתקשרות מולן והתנתה גם שיתוף פעולה עתידי כאמור לעיל, בקבלת פיצוי הולם (סעיף 73 לתצהירו).
יתרה מכך, כפי שכבר הובהר לעיל, התובעת כלל לא טרחה להשיב למכתבי הנתבעות, לא ניסתה לשווק עצמה בפני פילה ואף נמנעה מתשלום בגין מוצרים שהוזמנו על ידה.
לא ניתן ללמוד מדרך התנהלות זו על רצון לצמצם את הנזק, או ניסיון למנוע אותו.
התביעה שכנגד
110. במסגרת כתב התביעה שכנגד נטען, כי לאחר מתן ההודעה על סיום ההתקשרות, מחודש נובמבר 2016, התובעת המשיכה לרכוש מוצרים מן הנתבעות בהתאם להזמנות שבוצעו על ידה מעת לעת, ואולם חלק מתמורת אותם מוצרים לא שולמה, והיא עומדת, נכון למועד הגשת התביעה, על סך בשקלים השווה ל- 22,752 ליש"ט ל- DR, וסך של 6,069.01 דולר ארה"ב לחב' בריידשור, בהתאם לחשבוניות אשר פורטו וצורפו לתביעה.
111. לטענת התובעת, החוב של חברת DR כלפיה, הנובע מהנזק שנגרם לה עקב ביטול ההתקשרות שלא כדין, גבוה בעשרות מונים מסכום התביעה שכנגד ומשכך יש לקזזו.
עוד נטען על ידי התובעת כי שינוי תנאי התשלום אשר היו נהוגים עמה משך השנים, באופן חד צדדי ורטרואקטיבי, עמד בסתירה לזכויותיה הקנייניות, והיה בו, למעשה, כדי לשלול את ההודעה המוקדמת אשר ניתנה לה, מאחר ולא התאפשר לה לבצע התקשרויות באופן סדיר ובהתאם לצרכיה, כפי שעשתה במשך כל השנים.
112. כאמור לעיל, לא נמצא כי לתובעת זכויות קנייניות הנובעות מיחסיה המסחריים עם הנתבעות או כי ביטול ההתקשרות עמה נעשה שלא כדין. על בסיס אלו גם לא נמצא כי הנתבעות חבות לתובעת תשלום סכומים כלשהם בשל ביטול ההתקשרות.
בנסיבות אלה, ממילא אין לתובעת זכות לקזז סכומים כלשהם, אותם היא לכאורה חייבת.
113. באשר לעצם קיומו של חוב, הוצגו ראיות מכוחן נלמד כי התובעת אכן ביצעה הזמנות וקיבלה מוצרים אשר תמורתם לא שולמה.
114. היה זה מר מבה, אשר בתום לב, אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי הסחורה מושא החשבוניות אשר צורפו לכתב התביעה, התקבלה ע"י התובעת וכי תמורתה לא שולמה (ראה עדותו בעמוד 36 שורות 15-28 לפרוטוקול הדיון).
כך גם ביחס לחשבונית מוצג נ/8 (ראה עדותו בעמוד 38 שורות 8-9 ועמוד 43 שורה 25 – עמוד 44 שורה 8 לפרוטוקול הדיון).
115. באשר לטענת התובעת לשינוי תנאי התשלום הוכח בפני כי אכן נעשה שינוי כזה על ידי התובעות שכנגד.
עם זאת לא הוכח כי התובעת הביעה התנגדות בזמן אמת לאותו שינוי, ולמעשה נמצא כי התובעת כלל לא הגיבה, בזמן אמת, להודעת הנתבעות מיום 20.1.2017 אודות שינוי תנאי התשלום (נספח 7 לתצהיר התובעת).
התייחסותה הראשונה בכתב של התובעת לסוגיה זו נעשתה בדיעבד, באמצעות באי כוחה, במכתב מיום 27.6.2017, ורק לאחר קבלת מכתב דרישה מן הנתבעות לתשלום יתרת החוב.
למעלה מכך, אין בעובדה כי התובעות שכנגד שינו את תנאי התשלום הנהוגים עמן, באופן חד צדדי, כדי לגרוע מחובתה של התובעת לשלם בגין מוצרים שהוזמנו על ידה.
116. כמו כן, לא היה בכך כדי לאיין את ההודעה המוקדמת אשר ניתנה לתובעת אודות סיום ההתקשרות, ומקל וחומר מקום בו התובעת המשיכה בפועל להזמין ולרכוש סחורות מן הנתבעות.
117. בנסיבות אלה אני מוצאת לנכון לחייב את התובעת בתשלום מלוא החוב לתובעות שכנגד, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד לתשלום בפועל.
טענות נוספות
118. טרם סיום, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לטענות התובעת הנוגעות להיעדר מהימנות לכאורה של מר קולומבו - העד היחיד אשר הופיע מטעם הנתבעות, והצורך להחיל בעניינו את ההלכה אשר נפסקה בע"א 765/18 חיון נ' חיון ואח' (פורסם בנבו; 1.5.2019), על פיה שקרים של בעל דין המצויים בלבת המחלוקת - לבדם - צריכים לשמש בסיס לדחיית התביעה ללא צורך בראיות נוספות (להלן: "הלכת חיון").
לא מצאתי כי יש מקום להחלת ההלכה האמורה בענייננו.
119. אכן, קיימת לכאורה סתירה בין האמור במכתבו של מר קולומבו במכתבו מיום 10.5.2016 במסגרתו הוא הודיע כי אין בכוונתו להעתיק את פעילות הנתבעות מהתובעת אל סופרקיט, לבין האמור במכתבו מיום 9.1.2017 בו הוא הודיע על העתקת הפעילות כאמור.
עם זאת, וכפי שכבר צוין לעיל, הן מעדותו של מר קולומבו והן מעדותו של מר מבה עלה, כי בשלבים הראשונים, עלתה אפשרות לשיתוף פעולה בין הנתבעות, סופרקיט והתובעת, אלא שבסופו של דבר, זו לא קרמה עור וגידים, כאשר גם להתנהלות התובעת הייתה תרומה לכך. (ראה עמוד 67 שורות 13-20 ועמוד 68 שורות 6-17 לפרוטוקול הדיון).
מעבר לכך, קיים פער מהותי בין תכתובת בין צדדים לבין תצהיר או עדות.
כן קיים פער בין תכתובת אשר קדמה במספר חודשים להליכים בתיק זה, לבין טענה לעדות שקר של בעל דין בעניין מהותי בהליך.
גם אם היה נמצא לקבל את טענות התובעת כי היה בכוונת הנתבעות או מי מהן להביא לסיום מערכת היחסים העסקית בין הצדדים עוד במועד בו נשלחה התכתובת הנוגדת עמדה זו, אין הדבר מהווה עדות שקר בבית המשפט.
120. התובעת הוסיפה וטענה כי אין מקום לקבוע ממצאים על סמך עדותו של מר קולומבו כבעל דין יחיד, מבלי שניתן לה סיוע.
לעניין זה יובהר כי ההכרעה בתיק זה נעשתה על בסיס כלל הראיות אשר הונחו בתיק, לרבות אלו שהוצגו על ידי התובעת ומטעמה.
עוד יודגש כי ביחס לחלק לא מבוטל מהטענות העובדתיות, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, וזאת הגם המחלוקות התהומיות באשר לפרשנות המשפטית שיש לתת לאותן עובדות ומשמעותן.
סוף דבר
התביעה העיקרית נדחית.
התביעה שכנגד מתקבלת.
התובעת תשלם לתובעות שכנגד את מלוא סכום התביעה (סך של 108,507.53 ₪ ל DR וסך של 23,542.66 ₪ לבריידשור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעות 1-3, והתובעת שכנגד 2 בסכום כולל של 55,000 ₪. הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
זכות ערעור לכב' בית המשפט העליון בתוך 45 יום.
המזכירות תתבקש להמציא את העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' תמוז תשע"ט, 04 יולי 2019, בהעדר הצדדים.