77. עוד עלה מכלל העדויות כי לאחר העברת הפעילות לחברת סופרקיט, אשר מצאה לנכון לנקוט בטקטיקת שיווק שונה, לרבות הפקת קטלוגים ותערוכות, פרסום והפעלת כמות גדולה יותר של סוכנים בשטח, גדל היקף המכירות של הנתבעות בארץ באופן משמעותי (ראה עדות מר קולומבו בעמוד 73 שורות 12-14 ועדות מר מבה במסגרת סעיפים 12 ו- 65-67 לתצהירו).
78. באשר לאפשרות התובעת להיערך, מבעוד מועד, לסיום ההתקשרות בין הצדדים, מצאתי להבחין בין שניים;
א. אפשרות נקיטתן של פעולות קודם לקבלת ההודעה בדבר סיום ההתקשרות.
ב. נקיטתן של פעולות, לאחר קבלת הודעת הנתבעות בדבר הכוונה לסיים את ההתקשרות החוזית.
מכלל הראיות עלה כי גם מקום בו צלצלו "פעמוני האזהרה" בקולות רמים, כדוגמת חברה אחרת בתחום הפעילות שפשטה את הרגל, ניסיון של חברה מתחרה לנכס לעצמה את זכויות ההפצה של מוצרי הנתבעות, או שמועות שהחלו לצוץ בתחילת שנת 2016, בדבר כוונתן של הנתבעות להעביר את פעילותן מהתובעת לספק אחר, המשיכה התובעת בפעילותה הרגילה, לא נקטה פעולות כלשהן, ולא מצאה לנכון לנסות ולחפש אלטרנטיבה אחרת, לפעילותה עם הנתבעות. (ראה עדות מר מבה בעמוד 39 שורות 12-20 ובעמוד 40 שורות 29-35 לפרוטוקול הדיון).
באשר לתקופה שלאחר קבלת ההודעה הרשמית על החלטת הנתבעות להפסקת ההתקשרות - הוכח כי גם לאחר אותו מועד, לא שינתה התובעת את התנהלותה באופן מהותי.
התובעת לא מצאה לנכון להשיב, בזמן אמת, למכתבי הנתבעת ולא חלקה על החלטה של פילה להעביר את עסקיה למפיץ אחר.
למעשה, למעט ניסיונו של מנהל התובעת להפעיל קשרים עם אנשים בענף לצורך מניעת ביטול ההחלטה בדבר סיום ההתקשרות לא נעשה דבר, וביחס לפנייתו לאותם אנשים בענף, הגיע מנהל התובעת למסקנה כי מדובר במבוי סתום. (ראה עמוד 41 שורה 29 - ע' 42 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).
יקשה עלי לראות בהתנהלות זו, כניסיון של ממש להביא לשינוי רוע הגזירה, ולו על דרך של המשך פעילות בתחומים מקבילים, מוצרים נוספים או שונים.
עוד עלה כי התובעת לא השיבה להצעתה של פילה, לרכוש ממנה את המלאי הקיים, ולא עשתה כל ניסיון לשווק עצמה לפילה. בהקשר זה העיד מר מבה:
"... לשאלת ביהמ"ש מדוע או האם ניסיתי לשווק את עצמי בפני פילה אני משיב שלא ניסיתי, אני גם לא מכיר את האנשים האלה. סופר קיט ישראל מכירים אותו מהרבה שנים. אני לא מכירים אותי. הוא מכיר אותם. אני לא. אני המשכתי בדרכי" (עמוד 49 שורות 19-21 לפרוטוקול הדיון)
79. מעדותו של מר קולומבו עלה, כי בשלבים הראשונים, הייתה מחשבה ונכונות של הנתבעות להמשיך ולבחון אופציה לשיתוף פעולה עתידי עם התובעת, במסגרת חברת הבת שהיה בכוונתן להקים בישראל, אולם לשיטתו, התנהלותה של התובעת, מנעה אפשרות זו בפועל (ר' עמוד 62 שורה 31 – עמוד 63 שורה 6, עמוד 64 שורות 30-33, עמוד 65 שורות 15-20, עמוד 67 שורות 17-20 ועמוד 68 שורות 6-17 לפרוטוקול הדיון).
80. התמונה העובדתית הכוללת אליה נחשפתי הינה זו של מערכת יחסים חוזית, ארוכת שנים, במסגרתה פעלה התובעת, כמיטב יכולתה, לשיווק ומכירת מוצרי הנתבעות.
השירות שניתן ללקוחות התובעת היה שירות איכותי, וזאת באמצעות אנשי מקצוע אשר צברו ידע וניסיון רב ביחס למוצרים הפרטניים אותם מכרו.
אוסיף כי התרשמותי הבלתי אמצעית ממנהל התובעת הייתה של אדם נעים הליכות, ישר ויסודי, אשר אוהב את עבודתו, ואת יכולתו ליתן שירות אישי ומיטבי ללקוחותיו.
81. עם זאת, התובעת נותרה לשקוט על שמריה.
התובעת לא ביקשה במהלך השנים להרחיב את פעילותה, לא נקטה בצעדים ממשיים אשר מטרתם שיווק המוצרים, הגדלת השוק, הרחבת מעגל הסוכנים או צירוף מוצרים משלימים/אחרים. כל זאת, שעה שהשווקים והחברות האחרות, התנהלו ככך הנראה באופן שונה.
ה"מגע" בין נציגי התובעת ללקוחות נותר אישי, אך לא התפתח מעבר לזה שהיה קיים במשך עשרות שנים קודם לכן.
אני ערה לטענות מנהל התובעת על פיהן מדובר בשוק המכיל בחובו היקף מוצרים מוגבל, כמו גם היקף חברות מצומצם. עם זאת, עובדתית, לא הוכח בפני כי לא ניתן היה לפעול ביחס לאותו שוק קיים לצורך הגדלת היקף המכירות, ולא הוכח כי אכן לא ניתן היה להגדיל את אותו שוק, על דרך של צירוף מוצרים נוספים, ולו מוצרים משלימים.
82. לא הוכח כי התובעת נדרשה בשנים האחרונות להוצאות מיוחדות בגין שיווק, מכירות, רישיונות, אישורי רשויות וכיוצא באלו, וכי סכומי הוצאות אלו טרם הושבו לידיה;
83. כלל הנתונים והראיות הרלוונטיות לרבות:
- היעדר קיומו של הסכם בכתב בין הצדדים;
- נתח פעילות התובעת אשר יוחס למוצרי הנתבעות;
- פרק הזמן הארוך בו שימשה התובעת בפועל כמפיצה בלעדית של מוצרי הנתבעות;
- קיומה של ציפייה לגיטימית מצד התובעת להמשך קיום היחסים המסחריים, אל מול זכותן של הנתבעות לשינוי מערכי השיווק או זהות נותני שירותי השיווק;
- עשרות השנים במהלכן ניתנה לתובעת האפשרות להפיק הנאה מפירות השקעתה;
- היקף השקעות התובעת במשך השנים בבניית השוק של מוצרי הנתבעות;
- היקף הפעולות בהן נקטה התובעת לצורך פיתוח השוק והגדלת היקפו;
- החלופות העומדות לנתבעות לצורך שיווק ומכירה על ידי צדדים שלישיים;
- נתוני שוק ה"פיין ארט" הישראלי והטענות בדבר הקושי בהתקשרות עם סוכנות אחרת ומציאת חלופה שוות ערך למוצרי הנתבעות, אותה ניתן יהיה לשווק ולהפיץ בישראל;
- התנהלות הצדדים, הן לפני והן לאחר מתן ההודעה על הפסקת הפעילות;
בהינתן כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי פרק זמן ההודעה המוקדמת אשר ניתן לתובעת, הוא סביר בנסיבותיו של תיק זה.
למעלה מהצורך אוסיף ואציין כי בהינתן התנהלות התובעת לאחר קבלת ההודעה בדבר הכוונה להביא לסיום ההתקשרות, ממילא ספק בעיני באם היה במתן ארכה של מספר חודשים נוספים כדי לשנות או להועיל.
פיצוי התובעת על סיום ההתקשרות
84. נוכח המסקנה על פיה עומדת לנתבעות הזכות להחליט שלא להמשיך בהתקשרות עם התובעת וכי פרק זמן כפי שזה שניתן בפועל, הוא סביר, מתייתר הצורך בבחינת טענות התובעת באשר להיקף נזקיה.
85. ואולם על מנת שלא ימצא פסק הדין כחסר, מצאתי להוסיף ולהתייחס לטענות הצדדים באשר למהותו והיקפו של הנזק.
86. מכלל הראיות עולה כי גם מקום בו הייתה התובעת מוכיחה כי ביטול ההתקשרות עמה נעשה שלא כדין, או כי משך זמן ההודעה המוקדמת צריך היה לעמוד על תקופה ארוכה יותר מזו אשר ניתנה בפועל, לא היה מקום לפסיקתו של הפיצוי לו עתרה התובעת, וזאת בהינתן הכרסום הראייתי בראיות המתייחסות לנזק ושיעורו, ואפרט;
87. התובעת צירפה את חוות דעתו של המומחה מטעמה - רו"ח סומך, במסגרתה התייחס רואה החשבון סומך לרווחי החברה בשנים 2015 ו- 2016. על בסיס נתונים אלו של רואה החשבון עתרה התובעת לפסיקתו של פיצוי בסך של 2,450,000 ₪, בגין הפסד רווחים למשך תקופה של 5 שנים.
88. אלא שמחקירתו של מר סומך עלה, כי על אף שלתובעת הייתה פעילות מעבר למכירת מוצרי הנתבעות (ראה עמוד 18 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון), נתוני הרווחיות של החברה, כפי שהובאו בחוות דעתו, התייחסו לכלל פעילותה של החברה, ללא כל הבחנה בין רווחים הנובעים ממכירת מוצרי הנתבעות לבין רווחים שמקורם אחר, ורו"ח סומך אף הבהיר כי הוא אינו יכול לבודד מתוך הדוחות, את הנתונים הנוגעים למכירת מוצרי הנתבעות בשנים 2015 ו- 2016 (ראה עמוד 17 שורות 29-31 ועמוד 19 שורות 12-19 לפרוטוקול הדיון).
זה המקום לציין כי אני ערה לעובדה כי ככל הנראה, חלק הארי של הכנסות התובעת נבע ממכירת מוצרי הנתבעות. כן אני ערה לתוצאה הסופית, המצערת של הפסקת הפעילות בין הצדדים. עם זאת, מקום בו עותר בעל דין לפיצוי בגין אובדן רווחים, היה מקום להבחין בין מקורות הפעילות והרווח.
89. מחקירתו של מר סומך עלה, כי בין שנת 2015 לשנת 2016 חלה ירידה של כ- 20% ברווחיות התובעת, כאשר לא ברור מה הרקע לירידה כה חדה ברווחיותה והאם מדובר במגמה מתמשכת (ראה עמוד 18 שורות 11-15 לפרוטוקול הדיון).
90. בנסיבות אלה, גם אם התובעת היתה זכאית לקבלת פיצוי על נזקיה (וכאמור – לא זהו המצב), הרי שלא הוכח היקף הנזק שנגרם לה ושיעור הפיצוי המגיע בגינו.
91. זאת ועוד; התובעת טענה כי הפיצוי לו היא זכאית צריך שישקף תקופה של חמש שנים לצורך איתורה של חלופה לפעילות מול הנתבעות.
92. לעניין זה לא הוצגו ראיות כלשהן, מכוחן ניתן היה להסיק כי פרק הזמן הנדרש לצורך איתור חלופה הינו של חמש שנים, או אף בקירוב לכך.
התובעת לא הציגה ראיות של ממש לכך שפרק הזמן שננקב על ידה הוא זה שהוגדר במסגרת הסכמות חוזיות של חברות דומות, או כי זה פרק הזמן שניתן לחברות מקבילות בשוק.
התובעת גם לא הציגה כל פסיקה של כב' בית המשפט העליון , או אפילו של בתי המשפט המחוזיים, העומדת בקנה אחד עם טענותיה באשר לפרק הזמן הסביר לצורך איתור חלופות להסכמי השיווק והמכירה, וזאת תוך מתן הדעת לנתונים העובדתיים הפרטניים בהם עסקינן.
מהותית, עיון בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון כמו גם פסיקה של בתי המשפט המחוזיים מלמד כי התקופה הנזכרת על ידי התובעת, אינה סבירה.
93. תקופה של חמש שנים היא תקופה ארוכה מאוד, וודאי מקום בו מדובר בשוק חופשי, ובמערך יחסים רצוני שבין יצרן ומשווק.
כשם שלא ניתן היה לחייב את התובעת להמשיך ולמכור את מוצרי הנתבעות למשך אותו פרק זמן, כך לא ניתן לחייב את הנתבעות או מי מהן, להמשיך בהתקשרותן עם התובעת.
94. למעלה מכך, כפי שהובהר והוצג לעיל, התנהלותה של התובעת בפועל, בחודשים שלפני ואחרי קבלת ההודעה על הפסקת ההתקשרות מלמדת כי ספק רב באם היה במתן אורכה של מספר חודשים, אפילו לא מבוטל, כדי להביא להתקשרות התובעת עם יצרנים חלופיים.