פסק דין
תביעה זו, עניינה סיום יחסי ספק-משווק, לאחר פעילות משותפת, ארוכת שנים.
במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת למתן סעד הצהרתי באשר לבטלותה של הודעת סיום ההתקשרות בין התובעים למי מהנתבעות. לחילופין, עתרה התובעת לחיוב הנתבעות לשלם לה סך של 5,550,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה עקב מעשי ומחדלי הנתבעות.
התובעות שכנגד, עתרו במסגרת התביעה שכנגד לחיוב התובעת להוסיף ולשלם לידיהן סך של 108,507.53 ₪ לתובעת שכנגד 1, וסך של 23,542.66 ₪ לתובעת שכנגד 2, וזאת בגין יתרת חוב לתשלום עבור סחורה שסופקה ותמורתה לא הועברה.
הצדדים להליך:
1. התובעת והנתבעת שכנגד – א.א. מודל אומנות (1972) בע"מ (להלן: "התובעת") הינה חברה רשומה בישראל, אשר עסקה, בתקופה הרלבנטית לתביעה, בייבוא, שיווק והפצה בישראל של מוצרים בתחום ה- "Fine Arts" (להלן: "תחום הפעילות").
2. הנתבעת 1 – F.I.L.A S.p.A (להלן: "פילה" או "הנתבעת 1") הינה חברה זרה אשר משרדיה הראשיים מצויים באיטליה, נסחרת בבורסה האיטלקית, ועוסקת במגוון פעילויות לרבות מכירה ויצוא של מוצרים בתחום הפעילות. הנתבעת 1 רכשה את פעילותן של הנתבעות 2 ו- 3 בתחילת שנת 2016.
3. הנתבעת 2 – Canson SAS (להלן: "קנסון" או "הנתבעת 2") הינה חברה צרפתית, יצרנית של מוצרים בתחום הפעילות.
4. הנתבעת 3 והתובעת שכנגד – Daler –Rowney Limited (להלן: "הנתבעת 3" או "DR") הינה חברה אנגלית, יצרנית של מוצרים בתחום הפעילות.
5. התובעת שכנגד 2 – Brideshore SRL (להלן: "חב' בריידשור" או "התובעת שכנגד 2") הינה חברה מהרפובליקה הדומיניקית שהינה חברת בת של DR, המצויה בשליטתה המלאה.
6. התביעה הוגשה במקור כנגד נתבעת נוספת - סופרקיט שיווק (1995) בע"מ (להלן: "סופרקיט"). במסגרת הסדר דיוני, נדחתה התביעה נגדה, ללא צו להוצאות (ראה פס"ד חלקי מיום 25.1.2018).
תמצית טענות התובעת בכתב התביעה
7. בכתב התביעה נטען כי התובעת שימשה במשך כשלושים וארבע שנים כיבואן, מפיץ ומשווק בלעדי של מוצרי הנתבעות 2 ו- 3 בישראל, וזאת גם לאחר שהנתבעת 1 רכשה את פעילותן של הנתבעות 2-3, בתחילת שנת 2016.
8. לטענת התובעת, במהלך השנים היא פעלה לבניית מוניטין הנתבעות 2 ו- 3 בישראל, כמו גם קידום מותגים של הנתבעות 2 ו- 3 ושמותיהן המסחריים. כל זאת נעשה תוך השקעה של משאבים רבים, והסתמכות על הבלעדיות ארוכת השנים אשר ניתנה לה. מוצרי הנתבעות 2 ו- 3 היוו חלק משמעותי מאוד מפעילות התובעת.
9. לקראת סוף שנת 2016, הודיעו הנתבעות 1-3 לתובעת על ביטול ההתקשרות עמה וכוונתן להתחיל ולפעול באמצעות מפיץ חלופי, המתחרה בפעילות התובעת. בהחלטה זו היה כדי להסב לתובעת נזקים עצומים ופגיעה בלתי הפיכה ביכולתה להמשיך ולהשיא רווחים מעבודתה הקשה משך השנים.
10. לשיטת התובעת, הנתבעות לא היו זכאיות לבטל באופן חד צדדי את מערכת היחסים שבין הצדדים, נוכח זכויותיה הקנייניות או לכל הפחות המעיין קנייניות של התובעת, וזאת בשים לב לטיבה, טבעה, משכה והיקפה של מערכת היחסים בין הצדדים והעובדה כי התובעת היא זו אשר בנתה את השוק למוצרי הנתבעות 2-3 בישראל.
משכך עתרה התובעת למתן הצהרה בדבר בטלותה של הודעת הביטול.
11. לחילופין עתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה כתוצאה מביטול ההסכם והשבת טובות ההנאה אשר צמחו לנתבעות מעבודתה הקשה משך השנים.
תמצית טענות הנתבעות בכתב ההגנה
12. לטענת הנתבעות, סיום מערכת היחסים העסקית שבין הצדדים נעשתה כדין, ואף לפנים משורת הדין, תוך מתן הודעה מוקדמת של תשעה חודשים וחצי, טרם סיום היחסים העסקיים בין הצדדים.
13. לטענת הנתבעות, מקום בו מערכת היחסים בין הצדדים לא הושתתה על חוזה בכתב אלא אך על הזמנת מוצרים מעת לעת; עת כי לא נקבעה בהסכמה תקופת זמן מוגדרת להמשך ההתקשרות, ולא נקבעו סייגים לסיומה של מערכת יחסי הצדדים, לא הייתה מוטלת על הנתבעים, או מי מהם, חובה כלשהי לתת לתובעת הודעה מוקדמת קודם לסיום ההתקשרות.
14. הוסיפו הנתבעות והכחישו את קיומו או היקפו של הנזק הנטען, כמו גם חבות מי מהנתבעות לשאת בו.
תמצית טענות התובעות שכנגד בכתב התביעה שכנגד
15. הנתבעת 3 וחב' בריידשור, אשר לא הייתה צד לתביעה המקורית, הגישו תביעה שכנגד כנגד התובעת. לטענתן, נותרה לתובעת יתרת חוב בגין מוצרים שהוזמנו והתקבלו אך תמורתם לא שולמה.
16. התובעות שכנגד הוסיפו וטענו כי התובעת טענה טענת קיזוז, כנגד הנזקים אשר לטענתה נגרמו לה בשל שינוי תנאי התשלום וביטול ההתקשרות העסקית בין הצדדים, וכי יש לראות בטענה זו, משום "הודאה והדחה" ביחס לחוב.
תמצית טענות התובעת בכתב ההגנה שכנגד
17. במסגרת כתב ההגנה שכנגד חזרה התובעת על האמור בכתב התביעה העיקרי וטענה כי היא זו אשר זכאית לקבל מהנתבעת 3, סכומים העולים עשרות מונים על מלוא סכום התביעה שכנגד, וכי התביעה שכנגד נועדה להסיט את הדיון בתביעה העיקרית מהמוקד.
18. בנוסף נטען על ידי התובעת כי שינוי תנאי התשלום על ידי הנתבעות באופן רטרואקטיבי וחד צדדי, ובניגוד גמור לתנאים על פיהם בוצעו ההזמנות הקודמות של התובעת מן הנתבעות, עמד בניגוד ברור למערך הזכויות שבין הצדדים, לרבות זכויותיה הקנייניות או המעיין קנייניות של התובעת, וביטל למעשה את ההודעה המוקדמת אשר ניתנה לה לעניין ביטול ההתקשרות, וזאת מקום בו לא התאפשר לה להמשיך ולבצע הזמנות באופן סדור ובהתאם לצרכיה, כפי שהיה משך כל תקופת ההתקשרות.
דיון והכרעה:
לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בפרוטוקולים ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל באופן חלקי. טעמי להלן.
19. לצורך הכרעה במחלוקות העובדתיות והמשפטיות כמו גם שאלת זכאותה של התובעת לקבלת הסעדים כספיים, נתתי דעתי לסוגיות המרכזיות הבאות:
19.1. האם ביטול ההתקשרות בין הנתבעות לתובעת נעשה כדין.
19.2. קיומה של חובה למתן הודעה מוקדמת, טרם סיום ההתקשרות בין הצדדים, והיקפה.
19.3. ככל וימצא כי ביטול ההתקשרות נעשה שלא כדין – זכאות התובעת לפיצוי ושיעורו.
19.4. זכאות התובעת לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
19.5. קיומו של חוב של התובעת כלפי התובעות שכנגד, וזכות הקיזוז ביחס לאותו חוב.
מהות זכותה של התובעת
20. אין בין הצדדים מחלוקת כי התובעת שימשה כמפיצה של מוצרי הנתבעות 2 ו- 3 משך תקופה של כ- 34 שנים.
21. מהראיות עלה, כי על אף היעדרו של הסכם בכתב הכולל בחובו סעיף בלעדיות להפצת המוצרים, ניתנה לתובעת בפועל, בלעדיות בהפצתם של חלק ממוצרי הנתבעות. (לעניין זה ראה עדות מר קולומבו בעמוד 57 שורות 11-13 ו- 22-30 , עמוד 64 שורות 1-2 ועמוד 73 שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון; עדות מר מבה בעמוד 45 שורות 22-27 לפרוטוקול הדיון ועדות מר רונן בעמוד 10 שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון).
22. התובעת טענה כי יש לראות בזכויות ההפצה של מוצרי הנתבעות על ידה, כזכויות קנייניות או מעין קנייניות, וזאת בשים לב בין היתר, לטיבה, טבעה, משכה והיקפה של מערכת היחסים בין הצדדים, כמו גם העובדה כי התובעת בנתה למעשה את השוק למוצרי הנתבעות – כל זאת, על רקע מאפייניו הייחודיים של שוק ה-"פיין ארט" בישראל והנורמות המקובלות בו מזה עשרות שנים (ר' סעיף 25 לסיכומי התובעת).
בהקשר זה העיד מר מבה:
"... אני כן יכול לומר, שלאורך כל השנים בהתנהגות ארוכת הדרך נותנת לי את האפשרות לומר שזה קניין שלי. לכן אנו כאן, כי אנו לא מסכימים. זה קניין שלי. לשאלת ביהמ"ש – מה הקניין שלך? אני משיב – סוג של קניין, זה שהמשיכו איתי לאורך כל הדרך וסמכו עליי והתנהגות והתנהלות לאורך כל כך הרבה שנים, זו זכות שלי...אני מפיץ בלעדי שלו במשך 34 שנה" (ראה עמוד 42 שורות 9-16 לפרוטוקול הדיון).
23. מר מבה אף הוסיף וטען לקיומו של נוהג בשוק הישראלי, על פיו לא מחליפים משווק, אלא בנסיבות קיצוניות, כאשר באותם מקרים קיצוניים בהם מועברת פעילות, הדבר נעשה כנגד פיצוי משמעותי.
24. מצאתי את נקודת מוצא זו של התובעת, על פיה עומדות לה זכויות קנייניות במוצרים או במכירתם, כשגויה. למעלה מכך, נמצא כי אותה תפיסה שגויה, הובילה את התובעת להסקת מסקנות מוטעות נוספות לעניין היקף חובות הנתבעות כלפיה, יכולתן וזכאותן להביא לסיום ההתקשרות בין הצדדים, ואופן הסיום.
25. בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מב(3) 661, 681-682, דן כב' בית המשפט העליון בקשר שבין מפיץ ליצרן, תוך שהוא קובע כדלקמן:
"... כמו בסוכנות כך גם בהפצה (בלעדית או אחרת) זכות קניין אינה מתיישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן. הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קנייניות אלא זכויות חוזיות. אם להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הוארך הזמן במפורש או על-ידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, ניתן להביא את ההסכם לסיום על-ידי מתן הודעה סבירה. הקשר בנוי על יחסי אמון. מפאת יחסים אלה לא ניתן לאוכפו. טענה, שזכות השיווק של המפיץ היא רכושו הקנייני, נוגדת את חובתו כמפיץ כלפי היצרן לקדם את עניינו של היצרן... אילו היתה זו זכות קניינית, כטענת המערערות, היתה קמה להן עילה לדרוש שתמשיך להתקיים בידם. עילה כזאת לכל הדעות אין להן. כל שהן יכולות לדרוש הוא פיצויים על הפסקת הקשר החוזי".
גישה זו של כב' בית המשפט העליון קיבלה ביטוי גם בפסקי דין נוספים (ראה לדוגמא ע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (פורסם; 20.3.2007); ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נ"ד (1) 625, 632-633; תא (חי') 762/03 שחר שמואל נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (פורסם; 25.9.2008); ת.א (ת"א) 22479/03 עמירה אברהם נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (פורסם; 2.9.2007); תק (י-ם) 4603/04 כהן יצחק נ' אקאם עימנואל (פורסם; 31.1.2005).
26. לא ניתן אפוא לומר, כי זכויותיה של התובעת להפצת מוצרי הנתבעת היו זכויות קנייניות או מעין קנייניות, אלא מדובר, בזכויות חוזיות, ויש לבחון אותן ככאלה, על רקע המערכת ההסכמית ששררה בין הצדדים הפרטניים.
27. עוד יובהר, כי גם אם התובעת, הרחיבה והיטיבה באמצעות שירותיה את המוניטין של מוצרי הנתבעות, לרבות המותג והשם המסחרי בישראל, כפי הנטען על ידה, אין בכך כדי להקנות לה זכויות קנייניות במוניטין של אותם המוצרים, אשר ליצירתו היא תרמה.
כעולה מפסיקת בית המשפט העליון, מקום בו אדם או חברה, מנהלים את עסקם דרך סוכן, חלק מוצהר מתפקידו של אותו סוכן, הוא להשיג לקוחות ולבנות את השוק למוצרים המשווקים על ידו, כאשר בגין כך, הוא מקבל למעשה את שכרו. בכך אין כדי להקנות לו זכויות קנייניות במוניטין אשר קם למוצר, השייך ליצרן אשר המוצר מזוהה עמו (ראה ע"א 687/76 בלייויס נ' פיק ואח', פ"ד לב(2) 721; ע"א 442/85 לעיל).
המערכת ההסכמית שבין הצדדים
28. מהראיות עלה, כי בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב.
29. מר מבה העיד כי הוא לא פנה במהלך השנים, אל קנסון או אל DR , בבקשה לעגן את היחסים בין הצדדים בהסכם, וכי גם הנתבעות לא פנו מצדן. (ראה עמוד 35 שורה 32 – עמוד 36 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).
עוד עלה מחקירתו הנגדית כי בחירתו, שלא להתקשר בהסכם, הייתה בחירה מודעת ותאמה את המדיניות של רשת קרביץ (אליה השתייכה התובעת בעבר) במשך השנים:
"... זה היה עניין של מילת כבוד וכך זה נמשך עד עצם היום הזה. זאת אומרת שאם מישהו רצה, וזה קרה גם לנו, כאשר חברה מסוימת... רצתה איזה שהוא חוזה... שלחנו אותן לחברות הגדולות האחרות וביקשנו שיקבלו עלינו חוו"ד. אם אנו טובים, נעבוד ביחד. אם יש בנו רבב, לא נעבוד ולא נחתום על שום חוזה. המשכנו כאן מסורת של המשפחה והיא לא זזה בכהוא זה. אני בחברת מודל אומנות לא חתום בשום חברה, לא עם השניים עליהן שאלת, ולא בשום חברה" (עמוד 30 שורות 17-22 לפרוטוקול הדיון)
וכן הוא העיד:
"ידוע שבשנים האחרונות... כל חברה שאתה מנסה להסדיר או חדשה או קיימת, ברגע שאתה מעלה את העניין הזה זו הזדמנות לאנשים להעביר חלופת הסכמים, אני רוצה כך אני מתנה לך כך וכך זמן אני רוצה שתעמוד ביעדים האלה, כל אחד מכסה את עצמו. למה להיכנס למבוך הזה אם לא הייתי בו מקדמת דנא". (עמוד 41 שורות 19-22 לפרוטוקול הדיון).
30. גם מר אלון רונן, מנכ"ל רשת קרביץ, העיד כי מספר החוזים הכתובים של הרשת עם סוכנויות, מוגבל מאוד (עמוד 14 שורות 24-25 לפרוטוקול הדיון).
31. הנתבעות מצדן, טענו כי נוכח החילופים הרבים במצבת כוח האדם שלהן, במשך השנים, הן אינן יודעות אם מערכת היחסים בין הצדדים הושתתה על הסכם בכתב.
עם זאת, במסגרת הליך גילוי המסמכים, אותר על ידן הסכם ישן בין DR לרשת קרביץ, משנת 1984, כאשר בהתאם להסכם זה תקופת ההתקשרות הראשונית הינה ל- 5 שנים, ומתחדשת לאחר מכן מדי שנה, וסיום ההתקשרות, לאחר תום התקופה הראשונית, כרוך במתן הודעה מוקדמת של 6 חודשים (ראה סעיפים 9-11 ונספח 1 לתצהיר מר קולומבו וסעיף 6 לסיכומי הנתבעות).
32. מר מבה העיד כי הסכם זה, לא היה ולא נברא ולא נחתם על ידי הצדדים (ראה עמוד 30 שורות 8-9 לפרוטוקול הדיון).
33. מקום בו מדובר בטיוטת הסכם לא חתומה, אשר איש מן העדים לא אישר כי ערך אותה, היה צד לה, קיבל אותה, או שלח אותה, לא מצאתי לנכון לייחס לטיוטה זו משקל ראייתי משמעותי, אלא יש להסיק שמערכת היחסים בין הצדדים התבססה על הסכמות שבעל פה וביצוע הזמנות בפועל, לרבות דיון על תנאי התשלום ואספקה (ראה גם עדות מר מבה בעמוד 36 שורות 5-10 לפרוטוקול הדיון).
34. מאידך גיסא, לעובדה כי התובעת בחרה, באופן מודע, שלא לפעול לצורך התקשרות הצדדים בהסכם בכתב המגדיר את חובות וזכויות כל צד, לרבות לעניין משך תקופת ההתקשרות, חייב שתהא משמעות, וזאת הן לעניין עצם זכאותן של הנתבעות להודיע על ביטול ההתקשרות, והן לעניין תקופת ההודעה המוקדמת, כפי שתידון בהמשך.
לעניין זה אדגיש כי לא מצאתי לקבל את טענות התובעת על פיהן הוכח דבר קיומו של נוהג שלא לחתום על הסכמים בכתב בשוק המוצרים נושא הדיון (סעיף 15 לסיכומים), אלא כי מעדויות התביעה עלה כי הייתה זו בחירה של התובעת, על יתרונותיה וחסרונותיה.
לא זו אף זו, גם ככל והיה מוכח כי קיים נוהג זה או אחר, וכאמור כזה לא הוכח, לא היה בכך כדי לייצר זכויות יש מאין.
האם הנתבעות היו רשאיות לבטל את ההתקשרות עם התובעת?
35. בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, נקבע כדלהלן:
"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".
36. בין הצדדים להליך לא התקיים "נוהג" קודם של מתן הודעה על סיום היחסים עסקיים.
37. התובעת טענה, כי בהינתן נתוניו הספציפיים של שוק ה-"פיין ארט" בישראל, שהינו שוק קטן ונישתי, קיימים נוהג ונורמות מקובלות, לפיהן לא מחליפים משווק, אלא בנסיבות קיצוניות וכי במקרים אלו, קיימת מחויבות למתן פיצוי משמעותי .
טענה זו של התובעת, נתמכה גם על ידי עדויותיהם של מר מגנזי ומר רונן (ראה עדות מר מגנזי בסעיף 43 לתצהירו וכן בעמוד 26 שורות 24-26 לפרוטוקול הדיון ועדות מר רונן בסעיפים 17-18 לתצהירו).
38. עם זאת, מעדויותיהם של מר מגנזי ומר רונן, וכן מעדותו של מר מבה עצמו, עלה, כי על אף שהמקרים של החלפת סוכנים בשוק ה-"פיין ארט" הינם מועטים, הם קיימים.
מר מגנזי העיד כי הוא עצמו מכיר שתי דוגמאות של החלפת סוכנים בתחום הפעילות (תוך מתן פיצוי) (עמוד 26 שורות 24-28 לפרוטוקול הדיון).
מר רונן אישר בחקירתו כי המותג "קלר פון טן" אשר נמכר בעבר על ידי חברה אחרת, הועבר לחברה של קרביץ בשם "פיינטלי", העוסקת אף היא בתחום הפעילות (ראה עמוד 11 שורה 34; עמוד 12 שורה 14 לפרוטוקול הדיון).
כן עלה מעדותו, כי הסוכנות המרכזית עמה עובדת "פיינטלי" - "רויאל טאלנס" הועברה אליה עוד לפני שנים רבות, כתוצאה מחילופי בעלים. על אף עדותו כי בקשר עם העברת הסוכנות שולם כסף גדול, הוא לא ידע להשיב כמה שולם (ראה עמוד 9 שורות 8-19 ועמוד 15 שורות 26-29 לפרוטוקול הדיון).
יתרה מכך, מעדותו של מר מבה עלה, כי הנתבעת 1 בעצמה, העבירה בעבר מותג שבבעלותה, בשם " Maimeri ", מידיו של יבואן ישראלי מסוים לידיה של חב' סופרקיט (סעיף 12 לתצהירו).
משכך, וגם אם תתקבל גרסת התובעת על פיה אין המדובר באירוע שכיח, אין בכך כדי להקים מניעות למי מהצדדים להחליט כי אינו מעונין עוד להמשך ולהתקשר עם הצד שכנגד.
באותה מידה, יכולה הייתה התובעת להחליט כי אינה מעוניינת להוסיף ולשווק את מוצרי הנתבעות, ככל והיה מתברר כי ייטב לה, כלכלית, לשווק מוצרים שונים לגמרי.
39. זאת ועוד, יש קושי בקביעה לעניין קיומו של "נוהג" שעה שזה מתייחס למספר כה מצומצם של "שחקנים", כאשר גם התובעת מגדירה את התחום כתחום "נישתי".
אין המדובר בקיומו של נוהג המתייחס לכלל ההסכמים שבין יצרנים ומשווקים בישראל, כל ההסכמים שנערכו בין יצרנים מחו"ל ומשווקים בישראל, או אפילו בין כלל היצרנים של מוצרי כלי הכתיבה מחו"ל אל מול המפיצים שלהם בארץ.
מיעוט המשתתפים מקשה, באופן מובנה, על הסקתן של מסקנות בדבר קיומו של "נוהג".
למעלה מכך, גם ככל וקיים נוהג או התנהלות במסגרתה אין יצרנים ממהרים לפעול להפסקת התקשרותם עם משווקים בישראל, אין בכך כדי לאיין את יכולתם לעשות כן, על פי דין.
נהיר כי לעניין זה, ככל והייתה מתקבלת עמדת התובעת, משמעותה בפועל הינה העדר כל יכולת של הנתבעות או מי מהן להביא את ההסכם לכלל סיום, אין הוראות הדין או פסיקתו של כב' בית המשפט העליון תומכות בכך.
40. לעניין זה יש לזכור כי בהתאם לפסיקת כב' בית המשפט העליון, חוזה, לרבות חוזה הפצה בין יצרן למשווק, אשר לא נקבע במסגרתו מועד לסיומו, ניתן לביטול על דרך של מתן הודעה תוך תקופת זמן סבירה.
במסגרת ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מב(3) 661 נקבע על ידי כב' בית המשפט העליון מפי השופטת נתניהו כדלהלן:
"ואכן, בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא ייתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסים שבין יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה. הבעיה שלפנינו אינה אפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק, שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר, הנדרש להודעת הביטול".
גישה זו של כב' בית המשפט העליון, עולה בקנה אחד גם עם הוראת סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, הקובעת כי לא יינתן סעד של אכיפה מקום בו אכיפת החוזה היא כפייה לעשות או לקבל עבודה אישית או שירות אישי.
41. בהינתן הוראות הדין, העדרה של הסכמה מפורשת אחרת בין הצדדים הפרטניים וקיומה של אפשרות לסיום ההתקשרות בין הצדדים גם בתחום בו עוסקת התובעת, יש להורות כי עמדה לנתבעות האפשרות להודיע על ביטול ההתקשרות בין הצדדים וזאת בכפוף למתן הודעה מפורשת, וזמן סביר מראש.