בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' רובין) סמך ידו על טענותיה של המשיבה, לרבות על חוות הדעת הנזכרות, וקבע, כי נתקיימו בה דברי הכתוב בסעיף 18
לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973(להלן - החוק). לפיכך הצהיר, כי החוזה
"בטל", וכי על כל אחד מן הצדדים להשיב לצד השני את הדירה שקיבל ממנו; כן ציווה על המשיבה להשיב למערערים את הסכום של 000, 2ל"י שקיבלה מהם, בצירוף הפרשי הצמדה מיום קבלתו.
מכאן הערעור.
.2סעיף 18 לחוק זו לשונו:ב
"מי שהתקשר בחזה עקב ניצול הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".
בטענותיו לפנינו בא פרקליטם המלומד של המערערים, עורך-דין בלום, לקעקע את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי במספר טענות:ו
א. אין בראיות כדי להוכיח, שהמשיבה הייתה במצוקה, או לקויה בחולשה שכלית או בחוסר ניסיון; מכל מקום - וזאת טענתו העיקרית - לא הוכח, כי המערערים ידעו על כך, ובלעדי ידיעה זאת לא נתקיים כאן היסוד של "ניצול" מצבה; ב. בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו על חוות הדעת של שמאי מקרקעין, י' שלו, שהוגשה מטעם המערערים, לפיה לא היה הבדל כמעט בין שוויין של שתי הדירות;
--- סוף עמוד 764 ---
ג. המשיבה לא הודיעה למערערים על ביטול החוזה תוך זמן סביר, כמצוות סעיף 20 לחוק.
להלן אעמוד על הטענות בסדר הפוך, מן הקלה אל החמורה. כפי שנראה, אין לשתי האחרונות על מה שיסמכו, והן מאותם דברים שבית משפט שלערעור דש בעקבו. אפטור אותן איפוא בדברים מעטים.
.3טענתו השלישית, האחרונה, של בא כוח המערערים לא בא זכרה בהודעת הערעור. אף על פי כן כלל אותה - מבלי ליטול רשות ומבלי להראות טעם מספיק לכך - בעיקרי הטיעון שהגיש. די בכך כדי לדחותה (תקנות 386 ו- 404א(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963).
יתר-על-כן, כנגד הטענה המפורשת בתצהירה של המשיבה, שצורף להמרצת הפתיחה, לפיה נאלצה לעזוב את דירת המערערים "לאחר זמן קצר", וכי מכתבו הנזכר של פרקליטה, מיום 16.1.77, נשלח לאחר שלא נענתה על ידי המערערים על פניותיה הקודמות (סעיפים 6, 7ו- 8ונספח "ב" לתצהירה), לא באה כל תשובה בתצהירים, שהוגשו מטעם המערערים, וגם אין לה כל ביסוס אחר בראיות.
לגופה של הטענה - אין בה ממש. מלבד האמור בתצהירה של המשיבה עולה מעדותה שהייתה נאמנה על בית המשפט המחוזי - כי פנתה מיד למתווך ולעורך הדין, שערך את החוזה. לאחר מכן גם ניסתה להתגורר בדירת המערערים תקופה נוספת של 4- 6חודשים, אך לא יכלה לעמוד בכך (עמ' 11- 12לפרוטוקול). במצב דברים זה אין לומר, שהודעת הביטול לא הייתה תוך זמן סביר.