31. טענות הנתבעים, כאילו בהסכמים אחרים מאוחרים לחתימתו על מסמכי הוויתור, ויתר התובע על תביעותיו ביחס למניות החברה, אינן יכולות להכשיר את העושק במסגרת מסמכי הוויתור, על כן, יש לפרש את אותם סעיפי ויתור, באופן שיחולו רק על ההסדרים באותם חוזים ולא על מסמכי הוויתור. לכך יש להוסיף כי אין בהוראות סעיף 7 להסכם הפסקת ההעסקה מיום 12.1.2014 (מוצג נ/5) בדבר ויתור על תביעות ביחס לרכיבי שכר, תשלומים, אופציות ומניות אשר שולמו או הוקצו לו כעובד, כדי לשלול את זכותו של משה לבטל את מסמכי הוויתור מחמת עושק. מסיכומי הנתבעים עולה כי ההסכם למכירת מניות החברה נכרת בין התובע לבין הרוכשת (סעיף 26), ממילא אורי ונתי אינם יכולים להיבנות ממנו ומכל מקום, אין בהתחייבויות של משה כלפי הרוכשת כדי לשלול את זכותו לבטל את מסמכי הוויתור על המשתמע מכך ביחסים שבינו לבין אורי ונתי.
32. טענת הנתבעים לפיה קבלת התביעה תלמד שלא ניתן לסמוך על התחייבויות חוזיות ותפגע ביציבות העסקית (סעיף 9 לסיכומים), אינה מקובלת עליי. אדרבא, בנסיבות העניין, קבלת התביעה תלמד שיש לנהוג בהגינות, תוך קיום חוזה בתום לב. טענת ההגנה של טעות בכדאיות העיסקה צריכה שתתבסס על תשתית שבה העיסקה בוצעה בתום לב ולא בנסיבות עושקות המתוארות.
33. נוכח האמור עד כאן, נראה כי ביחסים בין משה לבין אורי ונתי ניתן לראות במסמכי הוויתור כאילו בוטלו. אולם משהתובע לא פעל לביטול או עיכוב מכירת החברה לפאלו, בזמן אמת, אף שכבר אז החל לפעול למיצוי זכויותיו בדרך של התייעצות ואיסוף מסמכים, וסביר להניח שבעלי המניות בחברה שאינם צד להליך כאן, הסתמכו על מרשמי החברה באשר לשיעור אחזקותיהם בעת מכירת החברה לפאלו, איני רואה לנכון להיעתר לסעד הנתבע בסעיף א מעבר לאמור ביחס לאורי ונתי.
34. הסעד הנתבע בסעיף ב, משמעותו שהחברה תצטרך לשאת בתשלומים בגין סכומים ששולמו לבעלי המניות בחברה, ולכך אין הצדקה.
35. סעיף 21 לחוק החוזים, קובע: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". אמנם, מסמכי הוויתור נחתמו רק על ידי משה ולכאורה אורי ונתי לא היו צדדים למסמכי הוויתור, אלא שמהראיות שפורטו לעיל, עולה כי חתימתו של משה על מסמכי הוויתור, הייתה בבחינת חתימה פורמאלית שנעשתה לאחר שנתי, אורי ומשה הגיעו להסכמה על התנאים שנקבעו במסמכי הוויתור כמפורט בסעיפים 98, 110 ו – 112 לתצהירו של אורי. לפיכך, יש לראות באורי ונתי צדדים למסמכי הוויתור החייבים להשיב למשה את שקיבלו על פי מסמכי הוויתור. הסעד הנתבע בסעיף ג, מטיל על אורי ונתי חובה להחזיר למשה סכומים העולים על התמורה העודפת שקיבלו בעקבות הגדלת שיעור אחזקותיהם בחברה עקב חתימת משה על מסמכי הוויתור. לפיכך, נכון לחייב את אורי ונתי להעביר למשה רק את התמורה העודפת שקיבלו בגין הגדלת שיעור אחזקותיהם בחברה עקב חתימת משה על מסמכי הוויתור. דהיינו, אורי ונתי חייבים להעביר למשה את החלק בתמורה הכוללת שקיבלו בגין מכירת חלקם במניות החברה לפאלו השווה לתמורה בעד שיעור התוספת באחזקות שקיבל כל אחד מהם עקב החתימה של משה על כל אחד ממסמכי הוויתור. אכן, אף בכך לא יהיה כדי השבה מלאה מבחינת משה, משום שחלק מהתמורה שהיה יכול משה לקבל בעד מניותיו שולם לבעלי המניות האחרים שאינם צד להליך כאן, אולם משזה הסעד שנתבע אין להוסיף עליו. טענת הנתבעים כאילו יש להתייחס לשווי המניות במועד החתימה על מסמכי הוויתור ולא לפי המחיר בו נמכרו לפאלו, אינה מקובלת עליי, לפי שההשבה המתחייבת מביטול מסמכי הוויתור מתייחסת ל"מה שקיבל כל צד לחוזה" ובמקרה כאן, קיבלו אורי ונתי הגדלה של שיעור המניות ואת התמורה בעד ההגדלה האמורה (בהתאמה לחלקם ביחס לבעלים נוספים) קיבלו בעת מימוש המניות במכירה לפאלו.