28. בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק החוזים, מקום שהתקיימה עילת העושק, רשאי הנפגע לבטל את החוזה. ממילא ומשנמצא שמסמכי הוויתור נגועים בעושק, רשאי היה התובע לבטלם, למרות הוראות הוויתור שנכללו בסעיף 3 למסמך הוויתור הראשון והשני.
29. נוכח האמור עד כאן, נראה כי יש ממש גם בטענת התובע, לפיה עובר לחתימה על מסמכי הוויתור הוטעה כאשר אורי ונתי הבהירו לו כי אין לו אלטרנטיבה אחרת מלבד ויתור על חלק מאחזקותיו בחברה. אלא שאיני רואה צורך להאריך בעניין זה, משום שממילא הגעתי למסקנה שהתובע היה זכאי לבטל את מסמכי הוויתור. הוא הדין באשר לטענת התובע בדבר הפרת חובת אמון של אורי ונתי כלפי משה. בהתחשב בנסיבות שפורטו לעיל, נראה כי יש ממש בטענת התובע לפיה אורי ונתי הפרו את חובת האמון כלפיו, כאשר שכנעו אותו להסכים לוותר על רוב אחזקותיו בחברה ללא תמורה. לעניין זה ראיתי לנכון להוסיף, כי איני מקבל את טענת הנתבעים כאילו חובת האמון שלהם כלפי התובע, כנושאי משרה וכמי שניהלו את ענייני החברה, כפופה להגנה על אינטרס החברה ובנסיבות העניין החתימה על כתבי הוויתור הייתה "אינטרס עליון של החברה". מלבד הגדלת שיעור האחזקות של בעלי המניות בחברה על חשבונו של משה, לא מצאתי ראיה שיש בה כדי ללמד שחתימת משה על כתבי הוויתור אשר נעשתה במישור היחסים בין בעלי המניות אף שהמניות הועברו לחברה, שינתה את מצב החברה. לעומת זאת, אין ספק שהעברת רוב מניותיו של משה לחברה, היטיבה עם אורי ונתי ובנוסף סיפקה את תחושת ההוגנות הסובייקטיבית שלהם, כפי שהעיד נתי: "אני חוזר ואומר, זה לא הוגן. אני לא הייתי מוכן לקבל, לא הייתי מוכן לקבל את הסיטואציה שבה הוא מחזיק באותן, באותו דבר כמוני, לא מוכן לקבל את זה" (ש' 2 ע' 474 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2017), ואולי אף הייתה בבחינת עונש או "מקל שמגיע לו" (ש' 23 ע' 970 לפרוטוקול הדיון מיום 6.12.2017).
30. לטענת הנתבעים, ההודעה על ביטול מסמכי הוויתור ניתנה לאחר שחלפה שנה מאז נודעה לתובע עילת הביטול, ובכך חרג "מכל מסגרת סבירה" של "הזמן הסביר" הקבוע בסעיף 20 לחוק החוזים, ועל כן, הודעת הביטול של מסמכי הוויתור ניתנה שלא כדין.
הזמן הסביר הקבוע בסעיף 20 לחוק החוזים, למתן הודעת ביטול, אינו נמדד בזמן מוגדר אלא הוא תלוי נסיבות, מהות החוזה ואופן התנהגות הצדדים, ונראה לי כי בהתחשב במפורט לעיל באשר לתנאי מסמכי הוויתור הגרועים באופן קיצוני, באמון שנתן משה בנתי ואורי, בעובדה שאורי ונתי היו אלה שניהלו את ענייני החברה ואת המכירה לפאלו והעיכוב בהודעת הביטול (המתייחסת ליחסים הפנימיים של חלק מבעלי המניות בחברה) לא מנע את העסקה עם פאלו ולא מצאתי בראיות תמיכה לכך שאילו היה מי מבעלי המניות (כולל אורי ונתי) יודע על ביטול מסמכי הוויתור, היה מתנגד למכירת מניות החברה לפאלו במחיר כולל של 200,000,000 $, אותה הגדירו הנתבעים כ"עסקה המיוחלת של חברות הזנק".