המלצה זו מייחסת ל-90 ימים משמעויות והשלכות מרחיקות לכת, לא רק בקשר לשאלת תוקפו של הצו, כך שתחולה רטרואקטיבית לא תתאפשר בבקשות שהוגשו לאחר 90 יום, אלא גם לעצם מתן הצו.
וכך נקבע בהמלצות:
(א) בקשה המוגשת תוך 90 יום, ובתנאי כי מקיימת אחר שאר הדרישות למתן צו הורות – תסכים לה המדינה.
(ב) בקשה שהוגשה בחלוף 90 יום, אך בטרם חלפה שנה מלידת הקטין – לא תסכים המדינה "לכינון יחסי ההורות באופן רטרואקטיבי, אך אם יעמדו בשאר התנאים האמורים, ממליץ הצוות כי המדינה לא תתנגד למתן צו הורות פסיקתי שתחולתו תהיה ממועד צו ההורות הפסיקתי".
(ג) המלצת הצוות ביחס למקרים בהם מוגשת הבקשה לצו הורות פסיקתי לאחר חלוף שנה ויותר מיום הלידה – הובאה בפרק שכותרתו "חריגים". בקצירת האומר, בהתאם להמלצות, הגשת הבקשה בחלוף למעלה משנה מיום הלידה, הן במקרי פונדקאות חו"ל והן בשימוש בתרומת זרע אנונימית, הוגדרה על ידי הוועדה כ"מעלה תהיות ושאלות מקצועיות וראייתיות הנוגעות לכוונה המשותפת של בני הזוג להוריית הקטין מלכתחילה, כמו גם למחויבות בת או בן הזוג לילד, לאור הבחירה שלא להסדיר את המעמד כלפי הילד בפרק זמן משמעותי מיום לידתו". על כן, על פי הוועדה, ולשם בחינת "תהיות אלו", יוזמן תסקיר עו"ס לחוק טרם בחינת הבקשה. "אם יימצא כי הבקשה לא הוגשה מסיבות אובייקטיביות המצדיקות את האיחור בהגשה (דוגמת מצבו הרפואי של הקטין, מצבו הרפואי של אחד מבני הזוג, ועוד), לא תתנגד המדינה למתן צו הורות פסיקתי ממועד קבלת הצו. בהיעדר הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה, תמליץ המדינה שלא ליתן צו הורות פסיקתי, אלא כי יפתח הליך אימוץ של בן או בת הזוג כלפי הקטין".
11. כשם שציינתי לעיל, אין לייחס לאותן המלצות משמעויות מעבר למטרה לשמן נועדו - להנחות או לחייב את המדינה בלבד. אמנם, אין להמעיט במשמעות זו, והיא רבה, אולם לדעתי אין בהמלצות כדי להנחות את בית המשפט, אשר יכריע בשאלת מתן צו הורות ומועד תחולתו על פי שיקול דעתו, ובהתאם למבחן "טובת הקטין". מענה להמלצות אלה מצוי בפסקי דיננו, אליהם הפניתי קודם, והטעמים שפורטו שם, לפיהם ראוי להכריע בשאלת תחולת הצו על פי מבחן מהותי ולא על פי מבחן טכני-פורמלי, בהתאם לנסיבותיו של אותו מקרה קונקרטי, תוך התמקדות בשאלת קיומן או היעדרן בפועל של יחסי הורות במועד המוקדם למתן הצו.
אומנם, קביעת זמן קצוב, בתוכו ניתן יהא להגיש את הבקשה, מקלה על המדינה בבואה לבחון בקשות כאלה, וליתן את עמדתה לגביהן. כך גם ניתן להבין כי קביעת טווח זמן כזה או אחר, 90 או 180 יום, תאפשר שהות מספקת לאותם הורים כדי לפנות לערכאות ולקבל את הצו המבוקש, ועצם הפנייה בפרק זמן זה אכן מחזקת, כפי שציינה הוועדה בהמלצותיה (פסקה 6.1 עמ' 29) את הבסיס הראייתי לקיומה של כוונה משותפת להורות, טרם ההוריה. יחד עם זאת, מתקשה אני לקבל את התוצאה אליה מכוון המערער, ולהתנגדותו העקרונית והגורפת להחלה רטרואקטיבית של צו הורות פסיקתי מיום הלידה מקום בו הוגשה הבקשה בחלוף למעלה מ-90 ימים מאז הלידה, ולפיה אך משום איחור בהגשת הבקשה, נחרץ גורלה של זו, ואותם הורים לעולם לא יזכו באותה הכרה בדבר קיומה של ההורות כבר ממועד הלידה, כאשר ממילא, סוגיה זו מתעוררת ונבחנת רק בדיעבד, בין אם בעקבות בקשה שהוגשה תוך 90 יום מהלידה ובין אם הוגשה לאחריהם.