בהלכת שבס נקבע כי היסוד העובדתי כולל את הרכיב ההתנהגותי שהוא "מעשה מרמה או הפרת אמונים", את הרכיב הנסיבתי – עובד הציבור העושה במילוי תפקידו, ורכיב שלישי, אשר ביחס אליו התקבלה העמדה כי הוא איננו רכיב תוצאתי אלא רכיב נסיבתי, והוא כי מדובר במעשה "הפוגע בציבור". (הלכת שבס עמ' 414).
בהקשר זה מהווה הלכת שבס שינוי גישה אל מול ע"פ 884/80 מ"י נ' יצחק גרוסמן פ"ד לו(1), 405, שם ההתייחסות אל היסוד השלישי היתה כרכיב תוצאתי. בכך התקבלה העמדה אשר הובעה בפסיקה מאוחרת לע"פ 884/80, ואשר הובאה ע"י דר' מ. קרמניצר, במאמרו "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית", משפטים יג' תשמ"ד – 1984, עמ' 275 בעמ' 280 – "אין מדובר איפוא ברכיב תוצאתי אלא ברכיב נסיבתי".
ביחס לפרשנות המונח "הפרת אמונים" נפסק בהלכת שבס כי ""הפרת אמונים" משתרעת על מגוון של מעשים או מחדלים" (עמ' 414), ותוך ניתוח של מצב "ניגוד עניינים" נפסק כי "המאפיין מצב של ניגוד עניינים הוא הימצאותו של עובד הציבור במצב שבו קיים ניגוד בין האינטרס שעליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס אחר כלשהו". (עמ' 415). נפסק כי "לא כל מצב של ניגוד עניינים אף אם יש בו פסול מבחינה מינהלית או מבחינה מוסרית, מוביל בהכרח לעבירה פלילית" (עמ' 415).
בקביעת המבחן אשר יכניס מעשה המביא לניגוד עניינים לגדרי איסור פלילי, נקבע כי נדרש שלהתנהגות יהיה נלווה "פן מחמיר נוסף" (עמ' 416).
המבחן שנקבע הינו: "הדיבור "מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור" משמעותו – לעניין התנהגות שיש בה ניגוד עניינים – אותו ניגוד עניינים המביא לפגיעה מהותית באינטרס המוגן על ידי האיסור על הפרת אמונים. נמצא כי ניגוד עניינים מקים את היסוד העובדתי של "הפרת אמונים" אם ניגוד העניינים פוגע פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, או בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות פעולת המינהל הציבורי" (עמ' 416, 417).
--- סוף עמוד 20 ---
בהתייחס לכך שבבסיס הרכיב ההתנהגותי בעבירה של הפרת אמונים מונח ניגוד עניינים מסוגים שונים, נפסק כי "לא כל ניגוד עניינים גורר פגיעה מהותית באינטרס המוגן. זו תלויה במהותו ובאופיו של ניגוד העניינים " (בעמ' 419).
ביחס ליסוד הנפשי בעבירה של הפרת אמונים, גם כאן, בשונה מגישות שקדמו, והובאו הן בפסיקה והן במאמרים, נפסק, כי הדרישה הינה למחשבה פלילית, במובן של "יחס נפשי לטיב הפיזי של ההתנהגות. לא נדרש כי העושה יהא מודע לכך כי מעשהו מהווה "הפרת אמונים", או כי מעשהו פוגע בערכים שהאיסור הפלילי נועד להגן עליהם". נקבע כי אין מקום לדרישה של מודעות לרכיבים אחרים, למודעות סובייקטיבית להעדר פסול, וגישות דומות, אלא כי המודעות צריכה להיות לרכיבים העובדתיים, דהיינו מחשבה פלילית, בהתאם לדרישה הרגילה של מחשבה פלילית למודעות ליסודות העובדתיים של העבירה – "הפרת האמונים אינה דורשת מחשבה פלילית מיוחדת", ונשללה הגישה לכלול גם דרישת מניע (עמ' 423).