לעיתים ההפרדה בין חלקי היצירה המוגנת שבהם נעשה שימוש יכולה להיות קשה או מלאכותית. בפרסומת שלנו יש אלמנטים השלובים אלה באלה, כגון המוזיקה, העיצוב והגינונים הנלווים להצגת דמות הכפיל. אפשר אמנם לנסות ולפרק את הפרסומת לגורמים – משפטים, מילים, מוזיקה, עיצוב פה עיצוב שם – ולבחון האם כל אחד מהם הכרחי לשם ביצוע הפרודיה; ברם, ספק רב אם ניתוח כזה רצוי או אף מעשי. נראה כי בכגון דא המבט הוא ביחס למכלול – האם נראה בהתרשמות כוללת כי הפרודיה כוללת רכיבים מהותיים מתוך היצירה המוגנת שאינם תומכים באופן סביר ובמידה מספיקה בהיבטים הפרודיים של הפרסומת, וניתן להפרידם ולהשמיטם מבלי לפגוע בפרודיה. עיון בפרסומת הנדונה אצלנו ובפרסומות המערערות מוביל למסקנה שהשימוש במכלול האלמנטים מפרסומות המערערות הוא בהיקף שאינו חורג מן הדרוש לצרכי הפרודיה באופן סביר.
מבחן העזר השני הקבוע בחוק עוסק ב"אופי היצירה שבה נעשה שימוש". מבחן זה מבטא מספר שיקולים, חלקם מנקודת מבטו של היוצר המאוחר ושל הציבור בכללותו, וחלקם מנקודת מבטו של בעל זכות היוצרים. דגש אחד מושם בשאלה האם מדובר ביצירה דמיונית או יצירה בעלת הקשר עובדתי, כגון תיעוד או איסוף נתונים. למשל, בארצות הברית נקבע כי כאשר מדובר בצילום ייחודי של אירוע חשוב, הערך הציבורי של הצילום עשוי להצדיק את התרת השימוש (Monster Communications v. Turner Broadcasting, 935 F. Supp. 490, 494 (S.D.N.Y. 1996); עניין ויינברג, פסקה 22). זוהי דוגמא לשיקול המדגיש את האינטרס הציבורי בפרסום היצירה. הבחנה נוספת וקשורה היא בין יצירה מפורסמת או בעלת חשיבות תרבותית רבה, ליצירות שאינן כאלה (Note, Gone With The Wind Done Gone: "Re-Writing" and Fair Use, 115 HARV. L. REV. 1193 (2002)). שיקול נוסף שהוזכר בפסיקה הוא האם היצירה המוגנת פורסמה כבר אם לאו. כאשר מדובר ביצירה שטרם פורסמה, הדבר יתמוך יותר באיסור על שימוש בה לנוכח הפגיעה ביכולתו של בעל זכות היוצרים לפרסם ראשון את החלק שבו נעשה שימוש (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ''ד נד(3) 817, 839 (2000)). זו דוגמא לשיקול המדגיש את האינטרס של בעל זכות היוצרים. במקרה דנן אופי היצירה אינו בעל חשיבות מיוחדת. מדובר בפרסומות, ולא בתיעוד או אף יצירה בדיונית בעלת חשיבות תרבותית. מן הצד השני, אף לא מדובר בפרסום של מידע שטרם פורסם או שהיוצר מעוניין להסתירו. העובדה שהפרסומות הן יצירה בדיונית תומכת במידת מה בעמדת המערערות, אך כאמור – אופי היצירה אינו בעל ייחוד ביחס למקרים אחרים, ולכן כאן משקל מבחן עזר זה אינו רב. תוצאה זו אינה מפתיעה. נדמה כי על פי המקרים שנדונו בפסיקה, השיקול של אופי היצירה המוגנת יתפוס מקום רב רק במקרים בעלי פן ייחודי, כמודגם לעיל.
ה.3(ה) שימוש מקומם במיוחד או חסר טעם ביצירה
35. סעיף 19 לחוק קובע כי רשימת מבחני העזר אינה רשימה ממצה: "לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה...". מכאן שעשויים להיות שיקולים נוספים שיכולים לסייע לשם הערכת הוגנות השימוש, בהתאם לנסיבות המקרה והקשיים הכרוכים בו. בנסיבות מקרנו אפשר להזכיר שיקול נוסף שניתן למצוא בפסיקה בארצות הברית – האם השימוש ביצירה הוא מקומם במיוחד, או כלשון הפסיקה והספרות בארצות הברית: Distasteful (Paul Tager Lehr, The Fair-Use Doctrine before and after Pretty Woman's Unworkable Framework: The Adjustable Tool for Censoring Distasteful Parody, 46 FLA. L. REV. 443, 460-64 (1994) וההפניות שם. בעברית כונתה הדוקטרינה גם "שימוש סר טעם" – ראו גדרון, עמודים 38-37). לפי דוקטרינה זו, יש קווים אדומים גם לשימוש פרודי ביצירה. הדיונים בארצות הברית נסובים בעיקר סביב פרודיות המציגות את היצירה המוגנת בהקשרים בלתי מוסריים כגון פורנוגרפיה, אלימות קשה או סמים (ראו ההפניות אצל Lehr, לעיל בפסקה זו). גם בארצות הברית קיימות מחלוקות ביחס להיקף הדוקטרינה, תוך הדגשת חופש הביטוי וציון העובדה שהמחוקק לא מצא לנכון לאסור כל שימוש הכרוך בפורנוגרפיה, ולכן לעיתים גם שימושים כאלה יהיו מותרים (ראו למשל The Pillsbury Company v. Milky Way Productions, Inc. et al. 215 U.S.P.Q. 124 (1981)). ברם, ניכר כי קיימת בפסיקה בארצות הברית הסכמה בסיסית לפיה גם אם לפרודיה יש גבול – שיקולים של חופש הביטוי והיצירה מחייבים שהוא יעבור רחוק מהמרכז. אין די בכך שהביטוי יהיה חסר טעם, מקומם או בוטה, אלא נדרשת עוצמה ממשית לכל אלה כדי שניתן יהיה לדון בשאלה האם נחצה הגבול (ראו האסמכתאות אצל Lehr וגדרון לעיל בפסקה זו). בכל מקרה, פרודיה "חסרת טעם" או "מקוממת במיוחד" תידרש להתמודד גם עם מבחני העזר האחרים, לרבות המבחן הראשון, השני והרביעי.