פסק-דין
הנשיא א' ברק
לטובת המערערים ניתן צו אימוץ בבית-משפט של מדינת אילינוי. המשיבה הגישה כנגדם תובענה בהמרצת-פתיחה, ובה ביקשה סעד הצהרתי שלפיו צו האימוץ ניתן שלא כדין. בית-המשפט המחוזי העניק לה את הסעד המבוקש. האם פסק-דינו ניתן כדין? זו השאלה העומדת לפנינו.
העובדות וההליכים הקודמים בין הצדדים
1. למערער נולדה בת (להלן – הקטינה) בשנת 1989. אמה של הקטינה הלכה לעולמה כשנה וחצי לאחר שנולדה. לאחר מות האם נשא המערער את המערערת לאישה. בין המשיבה (אחותה של האם המנוחה) ובין המערערים נתגלעו חילוקי דעות ביחס לכמה סוגיות. חילוקי דעות אלה הוליכו לניהול כמה הליכים משפטיים. בשל מחלוקת בסוגיות רכושיות החליט (ביום 28.6.1992) בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"א אפוט' (ת"א) 1408/91) כי המשיבה תשמש כאפוטרופא לעניינים רכושיים הנוגעים לקטינה שהיו אמורים להגיע אליה בירושה מהאם המנוחה. עוד היו הצדדים חלוקים לגבי הסדרי הראייה שבין המשיבה לבין הקטינה. המערערת פנתה (ביום 9.6.1993), בתמיכת המערער, לבית-המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לאמץ את הקטינה. הקטינה הוכרזה (ביום 20.7.1993) כבת-אימוץ על-פי סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981. בדיון בבית-המשפט המחוזי (הנשיא י' מרגלית) נטלה חלק גם
המשיבה, שביקשה כי יעוגנו הסדרי ראייה בינה לבין הקטינה. בית-המשפט קבע (בהחלטתו מיום 20.7.1993) כי בקשת המשיבה "לקביעת הסדרים בדבר הקשר בינה לבין הקטינה... תידון ביחד עם הבקשה לאימוץ". בגין החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (רע"א 4557/93). הם טענו כי אין ליתן מעמד למשיבה בהליכי האימוץ. בית-משפט זה (השופט ש' לוין) דחה את הבקשה (ביום 26.9.1993). בהחלטה נאמר, כי:
"כל מה שקבע בית המשפט [המחוזי – א' ב'] הוא שבקשתה של המשיבה... תידון ביחד או בגדר הבקשה לצו האימוץ, מבלי לקבוע בענין זה כל ממצא אופרטיבי לגבי הטענות שהושמעו לפניו. בנסיבות אלה יהיו שמורות להם למבקשים מחד ולמשיבה... מאידך כל טענותיהם כשתידון בקשתה של זו האחרונה בשלב מאוחר יותר".
על רקע זה נמשך ההליך בבית-המשפט המחוזי בחיפה. המערערים, שהיו צפויים לצאת לשבתון בארצות-הברית, החליטו למחוק את בקשת האימוץ. בית-המשפט המחוזי הורה על מחיקת ההליך (ביום 28.11.1993).
2. בארצות-הברית, במדינת אילינוי, פתחו המערערים בהליך אימוץ (ביום 30.11.1993). הם הצהירו כי לא ניתנו החלטות שיפוטיות המשפיעות על הליך האימוץ המבוקש. בית-המשפט באילינוי הורה על אימוצה של הקטינה על-ידי המערערת (ביום 4.2.1994). המערערים חזרו לארץ בתום השבתון. על בסיס הפסק הזר נרשמה המערערת כאמה של הקטינה במרשם האוכלוסין. בין לבין פתחה המשיבה הליך בבית-המשפט המחוזי בחיפה (תמ"א 1201/94), ובו ביקשה להתמנות כאפוטרופוס לדין לצורך הדיון בבקשת האימוץ. עוד ביקשה המשיבה (ב"ש 2080/94) כי במסגרת הליכי האימוץ של הקטינה יוסדר עניין הסדרי הראייה שלה. בית-המשפט דן בהליך (ביום 9.11.1994). אותה עת עמד פסק-הדין של בית-המשפט של מדינת אילינוי על כנו. בית-המשפט המחוזי בחיפה דן בהליכים. על-פי פרוטוקול הדיון, התחייבו המערערים להודיע למשיבה אם יינקטו הליכי אימוץ על-ידיהם. לנוכח הודעה זו הורה בית-המשפט על "הפסקת הבקשה" (בתמ"א 1201/94), ככל שהדברים נוגעים למינוי המשיבה כאפוטרופוס לדין בהליך האימוץ. עם זאת הבקשה לקיום הסדרי הראייה (ב"ש 2080/94) נותרה תלויה ועומדת. המערערים חולקים על האמור בתוכנו של הפרוטוקול, ולפיו כך הצהירו בפני בית-המשפט, אך הם מודים כי לא הזכירו את דבר פסק-הדין של בית-המשפט באילינוי במהלך הדיון.
3. המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה למחיקת ההליך בב"ש 2080/94. בבקשה זו הבהיר כי המערערת אימצה כדין את הקטינה, וכי אין מקום לאפשר למשיבה לראות את הקטינה בשל היחסים שבינה לבין המערערים. בתצהיר התמיכה בבקשה פירט המערער על אודות הליכי האימוץ שבוצעו במדינת אילינוי. בית-המשפט המחוזי דחה בקשה זו של המערער, ובקשת רשות ערעור שהגיש על החלטה זו נדחתה בבית-משפט זה (רע"א 3453/95). משנודע למשיבה על פסק-הדין הזר, הגישה לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ביום 2.3.1995) המרצת-פתיחה (ה"פ 324/95), ובה ביקשה כי יינתן פסק-דין הצהרתי שלפיו הפסק הזר אינו אכיף, וכי הוא בטל בישראל. עוד ביקשה המשיבה כי ישונה הרישום במרשם האוכלוסין כך שאמה המנוחה של הקטינה תשוב ותירשם ככזו. המערערים מצדם טענו כי אין למשיבה מעמד להעלות טענותיה, והסעד ההצהרתי שהיא מבקשת אינו מוכר בדין.
4. בית-המשפט (השופט ח' פיזם) קבע בהחלטתו (מיום 31.10.1995) כי אין להכיר בצו האימוץ שניתן על-ידי בית-המשפט באילינוי, אולם הוסיף וקבע כי אין להרשות מפגשים של המשיבה עם הקטינה ללא הסכמת המערער. המערערים ערערו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לבית-משפט זה (ע"א 7832/95). בית-משפט זה קיבל את הערעור בשל העובדה שבית-המשפט המחוזי לא התייחס לטענות סף שהעלו המערערים. הדיון חודש בפני השופט ש' פינקלמן, אשר פסק (ביום 18.2.1997) כי יש לדחות על הסף את תובענת המשיבה, משום שאין למשיבה מעמד לקבל פסק הנוגע למעמדה האישי של הקטינה. המשיבה הגישה ערעור לבית-משפט זה (ע"א 2130/97) על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בית-משפט זה קיבל את הערעור (ביום 17.121998). נפסק כי היותה של המשיבה אפוטרופא על חלק מענייני הרכוש של הקטינה מקנה לה מעמד להישמע בהליכים הנוגעים לאימוצה ולטעון כנגד היכולת להכיר בתוקפו של פסק החוץ הזר. על רקע זה בוטל פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וההתדיינות בין הצדדים הוחזרה אליו. במהלך הדיונים בבית-משפט זה הודיעו המערערים כי יגישו לבית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו בקשה חדשה לאימוצה של הקטינה. בקשה שכזו לא הוגשה. על רקע זה הכריע בית-המשפט המחוזי בחיפה בהליך מחדש. על פסק-דין זה מונח הערעור שלפנינו.
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
5. בית-המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא פינקלמן) החליט לפצל את הדיון לשני שלבים. תחילה דן בשאלה אם יש ליתן תוקף לפסק-הדין הזר שניתן במדינת אילינוי, ולאחר מכן בשאלת הסדרי הראייה שבין המשיבה לבין הקטינה. בית-המשפט פסק (ביום 7.3.2001) כי אין מקום להכיר בתוקפו של פסק האימוץ שניתן במדינת
אילינוי. בית-המשפט קבע כי חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 אינו חל באופן ישיר על המקרה הנדון, עם זאת בסמכותו של בית-משפט בישראל לתת פסק-דין הצהרתי המכריז כי פסק זר אינו בר-הכרה בישראל. בית-המשפט קבע כי "עיון במסמכים של בית המשפט באילינוי לא מותיר כל ספק באשר לדרך של מירמה בה הושג פסק הדין דהתם" (עמ' 9 לפסק-הדין), היות שלא נמסרו לבית-המשפט כל פרטים על אודות ההליכים הקודמים בבתי-המשפט בישראל אף שהמשיבים נשאלו במפורש לעניין זה. עוד קבע בית-המשפט כי פסק-הדין באילינוי ניתן ללא מתן יכולת נאותה למשיבה להביא את טענותיה לפני בית-המשפט. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הפסק הזר ניתן בסתירה לפסקי-הדין בישראל, וזו סיבה נוספת מדוע ניתן להצהיר כי אין להכיר בו. עוד הוסיף בית-המשפט כי פסק-הדין ניתן שעה שהיה הליך תלוי ועומד בישראל. על רקע זה נפסק כי פסק-הדין שניתן באילינוי "אינו אכיף ואיננו מחייב בישראל" (עמ' 12 לפסק-הדין המחוזי). עוד הצהיר בית-המשפט המחוזי, לצורך הרישום במרשם האוכלוסין בישראל, כי אמה של הקטינה היא אמה המנוחה ולא המערערת. לבסוף המליץ בית-המשפט המחוזי כי את עניין הסדרי הראייה יבררו הצדדים בבית-המשפט לענייני משפחה. כפי שעולה מהחומר שלפנינו, שינה פקיד הרישום את הרישום במשרד הפנים בשל פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וכיום רשומה אמה המנוחה של הקטינה כאם במרשם האוכלוסין.
טענות הצדדים
6. המערערים טוענים כי לא היה מקום ליתן את הסעד שביקשה המשיבה מבית-המשפט המחוזי. הם מדגישים את העובדה כי לפנינו אימוץ בתוך המשפחה. הקטינה היא ממילא חלק ממשפחתם של המערערים, והאימוץ שלה מכיר במצב הקיים הלכה למעשה. על-כן אין מקום להערים עליהם קשיים מיותרים ולפתוח מחדש את סוגיית האימוץ. המערערים טוענים כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם הדיונית בפני הערכאות בישראל ובפני בית-המשפט במדינת אילינוי. אשר להליכים באילינוי הם טוענים כי לא נמסרה על-ידיהם הצהרה כוזבת. השאלה הייתה אם התנהלו הליכים היכולים להשפיע על האימוץ באופן שלילי. ברור כי גם אם היה בית-המשפט במדינת אילינוי יודע על ההליכים בחיפה, הוא היה מעניק את צו האימוץ, שהוא אימוץ בתוך המשפחה. על-כן התשובה שהשיבו לבית-המשפט באילינוי שיקפה את מצב הדברים לאשורו בעת שהתנהל ההליך. לטענת המערערים, על-מנת לבסס תרמית מצדם יש להראות כי הייתה להם כוונה להונות את בית-המשפט באילינוי, וכוונה שכזו לא בוססה. מוסיפים המערערים וטוענים כי בהליכים בבית-המשפט המחוזי בחיפה לא הצהירו כי לא ניהלו הליכים במקום האחר, והאמור בפרוטוקול הדיון (מיום 9.11.1994) אינו משקף את התנהלות הדיון. אשר לחוק אכיפת פסקי-חוץ המערערים טוענים כי בית-המשפט
המחוזי לא הבחין בין שאלת האכיפה של פסק החוץ לבין שאלת ההכרה בו. בית-המשפט נזקק לדינים של אכיפה, בעוד שלפנינו שאלה של הכרה. פסק האימוץ אינו פסק אכיף. מדובר בפסק המכיר בסטטוס שאין לאוכפו. מוסיפים המערערים וטוענים כי הדין בישראל אינו מאפשר סעד של אי-הכרה בפסק חוץ. החוק מאפשר הכרה אגב הליך אחר, ובנסיבות המקרה שלפנינו לא נתבקשה הכרה שכזו כלל ועיקר. לטענתם, אם לפלוני יש השגות כנגד הפסק הזר, עליו לתקוף את הפסק בערכאה הזרה, ולא בישראל. עוד הם טוענים כי בית-המשפט הגיע למסקנותיו המשפטיות ללא שעמד לפניו חומר ראיות נאות שעל בסיסו היה ניתן לגבש מסקנות אלה.
7. המשיבה תומכת בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, עמד לפניו חומר ראיות מספק שהיה יכול לבסס את המסקנה כי המערערים ביצעו תרמית כלפי בית-המשפט באילינוי וכלפי בית-המשפט המחוזי עת הסתירו את ההליכים בארצות-הברית מפניו. המשיבה טוענת עוד כי עקרון טובת הילד מחייב את קיום הליך האימוץ בישראל. כאן ניתן לעמוד כדבעי על כל הסוגיות העומדות על הפרק, שלא כמו בהליך מחוץ לישראל. כן היא טוענת כי פסק-דינו של בית-המשפט במדינת אילינוי הינו פגום, שכן מרכז חייהם של המערערים לא היה במדינת אילינוי, שאליה באו לפרק זמן מוגבל. על-כן, לטענתה, בית-המשפט בישראל היה צריך לדון בשאלת האימוץ ולא בית-המשפט הזר. אשר לסעד אי-האכיפה טוענת המשיבה כי ההגנות הנקובות בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי-חוץ הנוגעות להגנה מפני אכיפה, רלוונטיות גם להגנה מפני הכרה. על רקע זה הקביעות שקבע בית-המשפט המחוזי שלפיהן הייתה כאן תרמית, פגיעה בזכות טיעון, פגיעה בדיני הליכים תלויים ועומדים ועוד, היו במקומן והצדיקו את אי-ההכרה בפסק של מדינת אילינוי.
8. היועץ המשפטי לממשלה, שהינו צד להליכים שלפנינו, תומך אף הוא בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. טוען היועץ המשפטי כי אמנם ההליכים בין הצדדים נמשכים זה זמן רב, וטובתה של הקטינה מצדיקה כי זו תאומץ על-ידי המערערת, עם זאת אין להשלים עם הצורה שבה הושג פסק האימוץ במדינת אילינוי, ועם הפגיעה שהוא נושא עמו במשיבה. היועץ המשפטי סבור כי נסיבות המקרה מבססות את העובדה שפסק-הדין במדינת אילינוי הושג מתוך תרמית, לכן טוען היועץ המשפטי לממשלה כי יש לדחות את הערעור.
הכרה בפסק חוץ
9. המערערים אוחזים בפסק זר שניתן על-ידי בית-משפט במדינת אילינוי המורה על אימוצה של הקטינה על-ידי המערערת. מה מעמדו של פסק זה בישראל? נקודת
המוצא, כפי שציין עוד הנשיא אולשן, הינה כי פסק חוץ כשלעצמו אינו מוכר בישראל (ע"א 423/63 רוזנבאום נ' גולי [1], בעמ' 379). עליו לעבור הליך קליטה בשיטת המשפט של המדינה שבה מבקשים לאכוף אותו או להכיר בו (ע"א 4003/99 קוז'וך נ' ליאל [2], בעמ' 450; ע"א 3459/94 I.P. Enterprises Inc. נ' מילוזן בע"מ [3], בעמ' 286; ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ" [48], בעמ' 509). כיצד נעשית קליטה זו? הדרכים לקליטה מפורטות בחוק אכיפת פסקי-חוץ. שמו של החוק אינו מוצלח, שכן על-אף כותרתו הרי שהוא עוסק הן באכיפה של פסקי חוץ הן בהכרה בהם, ואין הרי הכרה בפסק חוץ כהרי אכיפתו של פסק חוץ. כפי שציין השופט מ' חשין:
"ההבחנה בין אכיפה לבין הכרה אין היא מקרית ואין היא שרירותית. מקורה בשוני שבין דגם פסקי הדין הניתנים לאכיפה לבין דגם פסקי-דין שנועדו להכרת מישרין, וממילא בפועל השונה של אכיפה מזה ושל הכרת מישרין מזה... אכיפה עניינה – מעיקרה – בחיובים המוטלים על אדם כלפי רעהו... בעוד שהכרה אין עניינה כלל בהטלת חיובים והיא כשמה וכתוארה: מכירה היא בזכויות..." (ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם (להלן – פרשת אגם [4]), בעמ' 571).
על-כן צודקים המערערים כי במקרה שלפנינו אין מדובר באכיפה של פסק זר. אין לפנינו חיוב שיש, או שניתן, לאוכפו. לפנינו פסק חוץ המצהיר על סטטוס – היותה של הקטינה בתה המאומצת של המערערת. על-כן לפנינו סוגיה של הכרה בפסק זר (שפירא, במאמרו הנ"ל [48], בעמ' 513-512).
10. ההליך שלפנינו מעורר שתי שאלות הדורשות תשובה; שתיהן נוגעות לשאלת יכולתה של המשיבה לנקוט את ההליך שבו בחרה לעשות שימוש. השאלה הראשונה היא אם הליך ההכרה שלפנינו אפשרי מכוח חוק אכיפת פסקי-חוץ, ואם לא – אם המשיבה יכולה לנקוט הליך שלא על-פי החוק. השאלה השנייה היא אם יכול לבקש – מי שלא היה צד לפסק החוץ – סעד של "אי-הכרה" בפסק באופן שעשתה המשיבה שלפנינו. נדון בשאלות אלה כסדרן.
הכרה בפסקי חוץ על בסיס חוק אכיפת פסקי-חוץ ומחוצה לו
11. חוק אכיפת פסקי-חוץ עוסק גם בהכרה בפסקי חוץ. כך קובע סעיף 11 לחוק:
"הכרה בפסקי חוץ
11. (א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה: