פסק-דין
השופטת ד' דורנר: .1ביום 22.6.95החלטנו לדחות את ערעורו של המערער כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שעל פיו הוכרז בנו כבר-אימוץ. להלן נימוקיי לדחיית הערעור.
.2למערער, הנשוי שנים רבות, לא נולדו ילדים. הטיפולים הרפואיים הממושכים שעברו המערער ואשתו לא הועילו. הכמיהה לילד הפכה למרכז חיי בני הזוג וגרמה למתחים ביניהם. בהודעתה במשטרה סיפרה אשת המערער כי לאחר שהרופאים - שנואשו מהטיפול בה - העלו את האפשרות כי המערער הוא העקר והציעו לעשות שימוש בזרע של תורם, אמר לה המערער במספר הזדמנויות כי "הוא ינסה עם מישהי אחרת לבדוק אם הוא בסדר, ובמידה שאותה בחורה תיכנס להריון אז ניקח ממנה את הילד ונגדל אותו".
אמר ועשה. המערער חיזר אחר נערה בת 15(להלן - הנערה), בת למשפחה שכנה שעמה היה מיודד. הנערה, שאמה נפטרה ממחלת הסרטן זמן קצר לפני כן, מצאה במערער, המבוגר ממנה בעשרים שנה, את החום והאהבה שלהם הייתה זקוקה. הנערה נענתה למערער וקיימה עמו יחסי מין שכתוצאה מהם הרתה. כאשר סיפרה למערער על הריונה, הוא לא העמיד אותה על האפשרות להפסיק את ההיריון, והרגיע אותה בהבטחות סותרות. פעם אחת הבטיח לה כי יתגרש מאשתו ויישא אותה לאישה, ופעם אחרת אמר לה כי הוא ואשתו יגדלו את התינוק. כאשר נודע למשפחתה של הנערה, מתוך שיחה אנונימית, על יחסי הקרבה שבינה לבין המערער, היא נשלחה לבדיקה רפואית, ואזי התברר כי מצויה היא בשבוע ה- 29להריונה וכי לא ניתן בשלב מאוחר זה להפסיק את ההיריון.
המשפחה הגישה תלונה למשטרה, וחודש לאחר הגשת התלונה הודיע המערער לשירות למען הילד כי בכוונתו לגדל יחד עם אשתו את הילד העומד להיוולד. בתוך כך, ננקטו נגד המערער הליכים פליליים. הוא הודה והורשע בעבירה של בעילת קטינה,
ובתאריך 14.4.93נידון ל- 18חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.
.3הילד נולד בתאריך .4.9.93שלושה ימים לאחר הלידה, בתאריך 7.9.93, חתמה הנערה על כתב הסכמה לאימוץ. היא הוסיפה והודיעה כי היא מתנגדת למסירת הילד למערער ולאשתו. הילד הועבר אפוא למשפחה אומנת.
.4המערער הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים ובה תבע למסור את הילד לידיו. היועץ המשפטי לממשלה, מצדו, עתר להכריז על הילד כבר-אימוץ. שתי הבקשות נשמעו במאוחד. הצדדים הסכימו כי מסוגלותם ההורית של המערער ואשתו תיבדק על-ידי מומחה מטעם בית המשפט. לצורך כך מינה בית המשפט את הפסיכולוג רמי בר-גיורא. מר בר-גיורא מצא כי, בנסיבות שנוצרו, הן המערער והן אשתו נעדרים מסוגלות הורית, וכי גידול הילד על-ידיהם יגרום לו נזק קשה. מסקנתו הייתה כי יש למסור את הילד לאימוץ. וכך, בין השאר, כתב:
"... אינני מזהה את עצמת ההסתערות של 'מבצע תינוק' זה של (המערער - ד' ד') ו(אשתו - ד' ד') עם הבטחת ההורות הנדרשת לתינוק אשר יגודל ע"י (המערער - ד' ד') - יגדל כשעל גבו שתי חטוטרות לא-קלות: שהוא מזרעו של אביו בלבד ושהוא פרי יחסים הנושאים עליהם האשמות ותרעומות: בריאותו הנפשית של הילד הזה אם יגודל ע"י אביו הביולוגי, איננה סובלת שיחיה תחת מעטה-הגנה-של-סוד, וכי חטוטרות אלה שהוא נושא וידועות לכל הסובבים אותו תהיינה נעלמות ממנו ...
מבחינת השיקולים של בריאות הנפש אני רואה איפוא במכלול הסיכונים האפשריים האלה גורם של מועדות לפורענות שאין בשום אופן להזמינו ... ...
...אני צופה סיבוכים רבים בקשר ליכולתה (של אשת המערער - ד' ד') לומר לילד, אם אמנם ימסר לגידולה, את האמת על אמו ועל אביו ועל נסיבות לידתו, אני צופה קשיים רבם לילד אם ימסר כאמור לגדולה ... ...שבעתיים יקשה עליה (על אשת המערער - ד' ד') אם תאלץ להתרחק מחברתה התומכת של משפחתה, אם תעקור המשפחה ממקומה. במקרה של מסירתו של התינוק לאימוץ, הוא יוכל להתמודד עם נסיבות לידתו בהיותו בוגר ובלתי תלוי במולידיו: ההתמודדות עם נסיבות אלה בהיותו ילד נראית לי מסובכת ואתגר קשה מדי (למערער ולאשתו - ד' ד') המבקשים לגדלו.