4. בטרם סיום, אבקש להתייחס להערת חברתי השופטת נאור בשולי פסק דינה, במסגרתה היא ממליצה לעותרים לפנות בכל זאת לבית המשפט לענייני משפחה על מנת לעבור הליך אימוץ או הליך של "צו הורוּת פסיקתי" ביחס לבן הזוג השני, וזאת על אף קביעתה המפורשת כי הדין מחייב את המשיבים לרשום במרשם האוכלוסין את בן הזוג השני כהורה של הילד מבלי שיידרש לנקוט בהליך כלשהו בבית המשפט לענייני משפחה. חברתי סבורה כי בנקיטה מבחירה בהליך כזה עשויה להיות תועלת ממשית, כיוון שיהיה בו כדי להסיר כל ספק משפטי בדבר יחסי ההורוּת בין בן הזוג השני (שאינו ההורה הביולוגי) לבין הילד, וגם לחסוך התדיינויות משפטיות אפשריות בעתיד (ככל שיתעוררו בעתיד סכסוכי משמורת, מזונות או ירושה וכיו"ב) בשאלת זכויותיו וחובותיו של בן הלא-ביולוגי ביחס לילד.
להערה זו של חברתי לא אוכל, בכל הכבוד, להצטרף.
אמנם, המלצתה של חברתי נאמרה בבחינת למעלה מן הצורך, ויש היגיון בצידה – כעניין עקרוני של מניעת סכסוכים פוטנציאליים מראש. יחד עם זאת, משתמע מהמלצה זו כי הרישום עצמו אינו מקנה דבר לבן הזוג השני ובהיעדר הליך משפטי א-פריורי יוותר מעמדו המשפטי ביחס לילד בלתי ברור. לטעמי, ככל שבסכסוכים משפחתיים עתידיים אפשריים עסקינן – ואדגיש שגם דבריי שלי הינם במידה רבה בבחינת למעלה מן הצורך – סבורני כי די ברישומו של בן הזוג השני כעת, בצירוף התנהגות זוגית והורית נמשכת לאורך שנים בעתיד (ומובן כי הדבר תלוי במערכת העובדתית הקונקרטית של כל מקרה ומקרה), כדי ליצור זיקת הורוּת משפטית בינו לבין הילד, וספק בעיניי אם יש צורך בנקיטת הליך משפטי א-פריורי בעניין זה [השוו לפסק דיני בעניין אלמוני ולדעותיהם של חבריי השופטים י' עמית ו-צ' זילברטל שם]. כך או כך, מקובלת עלי קביעת חברתי כי התדיינויות מסוג זה, בין אם מדובר בהליך א-פריורי מהסוג שעליו המליצה חברתי ובין אם מדובר בהליך משפטי שמתקיים לאחר שפרץ סכסוך משפחתי, צריכות להתברר בבית המשפט לענייני משפחה שהינו הערכאה המשפטית בעלת הניסיון והמומחיות בנושאים אלו.
בהינתן האמור לעיל, אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה של חברתי המשנָה לנשיא מ' נאור.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתה המפורטת של חברתי, המשנָה לנשיא מ' נאור, ולכל טעמיה ואבקש להוסיף שלוש הערות בשולי הדברים.
1. כמו המשנָה לנשיא אף אני סבורה כי במרכז העתירה הראשונה (בג"ץ 566/11) ניצבת שאלת מעמדו בישראל של העותר 3 מכוח רישומו הראשון במרשם האוכלוסין, ומשכך חולשות עליה בראש ובראשונה הוראות חוק האזרחות, התשי"ב-1952 - ובנסיבות המקרה דנן, הוראת סעיף 4(א)(2) לחוק, לפיה האזרחות הישראלית מוענקת "מכוח לידה". בהקשר זה מקובלת עלי גישתה של חברתי, כי לשם קבלת אזרחות על-פי אותו סעיף קיים צורך בהוכחת קשר ביולוגי-גנטי בין ההורה הביולוגי הישראלי לילד שנולד מחוץ לישראל. כמו כן, דעתי כדעתה כי אין כל הכרח שהקשר ההורי הביולוגי האמור יוכח דווקא באמצעות בדיקה גנטית המבוצעת בישראל – כדרישת המשיבים – וכי יש לאפשר את הוכחתו של נתון זה בפני בית המשפט לענייני משפחה גם בדרכים מהימנות אחרות. חברתי הוסיפה וציינה (בפסקה 16 לחוות דעתה) כי אפשר ש"דיון ענייני בתצהיר הרופא המטפל שצורף לעתירה [...] היה מניח את דעתו של בית המשפט לענייני משפחה, כי קיים קשר ביולוגי בין אחד העותרים לבין הילד". אני מבקשת להצטרף לדברים אלה ולהוסיף כי לדידי אין לשלול מראש גם את האפשרות שצו ההורות שניתן ביום 27.10.2010 על-ידי בית המשפט במדינת פנסילבניה על יסוד המסמכים שהציגו העותרים בפני אותה ערכאה וכן תעודת הלידה האמריקאית שבה מצוידים העותרים, יהוו אף הם ראיה העשויה להניח את דעתו של בית המשפט לענייני משפחה לצורך הוכחת הקשר הגנטי הדרוש, ככל שניתנו על בסיס דרישת הדין הזר לקשר כזה (לעניין האפשרות להכיר בפסק דין זר באופן אגבי ראו: סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958; סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי – הדין והגיונו 47-42 (1996); חגי כרמון פסקי חוץ בישראל – הכרה ואכיפה 201-194 (2011)).