114. הנתבעת הוכיחה בפנינו כי במקרים בהם העובד לא סימן "יציאה" באמצעות המערכת הממוחשבת, מסומנת שעת יציאתו מהעבודה כשעת כיבוי המחשב במהלך הלילה, לאחר חצות, אף שהעובד לא עבד בפועל בשעות אלו . בהתאמה לכך, עיון בדוחות הנוכחות מעלה כי התובע לא סימן את יציאתו מהעבודה בחלק מן הימים .
115. גרסת הנתבעת , נתמכה בתצהיריהם של שני העובדים הנוספים במסעדה, גב' אלון ומר ברדה, אשר העידו כי זו הייתה דרך הילוכו של התובע. כך למשל, העידה גב' אלון : "פעמים רבות התובע לא העביר כרטיס נוכחות בשעת יציאתו מהעבודה. במקרים כאלה לפעמים היה מתקשר לאחר שכבר הגיע הביתה ומבקש שנעביר בשבילו כרטיס אפילו שחלפו כבר מספר שעות מאז יצא מהעבודה".
מר ברדה העיד בעניין זה:" כבר במסגרת הכשרתי כמנהל משמרת הוסבר לי על ידי מנהלי המשמרת האחרים..כי התובע, באופן קבוע, אינו מעביר כרטיס נוכחות כאשר הוא יוצא מהעבודה וכי יש להקפיד עימו על כך. לפיכך נדרשתי להעיר לו לעיתים קרובות שיעביר כרטיס נוכחות שישקף את שעות עבודתו האמיתיות ".
116. התובע לא הפריך את האמור בתצהיריהם של מר ברדה וגב' אלון, כאשר האחרונה אף אישרה את הדברים במסגרת חקירתה הנגדית . אף עדותו של התובע, במהלכה הודה התובע כי היו ימים בהם לא העביר את כרטיס הנוכחות שלו כנדרש, תמכה בגרסת הנתבעת .
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעת הפריכה את גרסת התובע לפיה עבד שעות נוספות.
117. שלישית, הנתבעת הוכיחה כי מתכונת העסקת התובע לא כללה עבודה בשעות נוספות. בהקשר זה, הנתבעת הציגה דוחות נוכחות ותלושי שכר אשר די בהם כדי לעמוד בדרישות חוק הגנת השכר. הנתבעת הגישה 11 דוחות נוכחות של התובע. אומנם, אין מדובר בדוחות נוכחות הנוגעים למלוא תקופת העסקתו אולם מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי דוחות הנוכחות אשר צורפו (13 דוחות בסה"כ, מתוכם 2 דוחות אשר הוגשו על ידי התובע), משקפים מתכונת עבודה קבועה של התובע.
118. התובע הודה בעדותו כי מתכונת עבודתו נותרה קבועה וכמעט ללא שינוי במהלך כל תקופת עבודתו . בנוסף, התובע לא הוכיח שגיאה כלשהי בדוחות הנוכחות אשר צורפו על ידי הנתבעת וכאשר נשאל על כך בחקירתו השיב: "האם בדוחות הנוכחות שצורפו להגנה, מצאת איזה שהיא שגיאה לגבי איזה שהוא יום? ענה: לא מצאתי כי לא חיפשתי" .
119. בנוסף, גם עדותו של התובע תמכה בגרסת הנתבעת כי התובע לא נדרש לעבוד שעות נוספות במהלך עבודתו. התובע הודה בחקירתו כי נהג לצאת מביתו לעבודה כל יום בסביבות השעה 7:30 – 8:00 והגיע חזרה לביתו בשעות 15:00-17:00 . לפיכך, מאחר והתובע מתגורר ברמת גן בעוד המסעדה בה עבד ממוקמת בתל אביב, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי זמן הנסיעה לעבודתו עמד על כ – 30 דקות. מכאן למדים אנו כי ביום העבודה הארוך ביותר במהלך שבוע העבודה, עבד הוא במשך 8.5 שעות בלבד .