בתכנית הנדונה ממ/מק/2/1518 (נספח ה לכתב התביעה), מושא השומה המכרעת, נאמר כך: "היטל השבחה: היטל השבחה יגבה כחוק" (סעיף 20). בכתב ההתחייבות עצמו נאמר: "לפי תקנת שבס אנו מתחייבים לשלם את היטל ההשבחה בהתאם לשומה סופית שתקבע בענין זה". לעניין מגרשים 8 - 12 נקבע בפסק דין חלוט ובשומה סופית (לאחר פסק הדין הראשון, לרבות השומה המוסכמת ביחס למגרש 12), כי הנתבעות פטורות מתשלום היטל השבחה. לכן פרשנות של המילה "כחוק" ושל המושג "שומה סופית" יובילו למסקנה שאין כתב ההתחייבות מטיל על הנתבעות לשלם היטל השבחה בגין מגרשים 8 - 12.
העובדה שכוונת נתנאל הייתה שכתב ההתחייבות אינו מקים עילה לחיוב בהיטל השבחה, מעבר למותר על פי דין, עולה גם מעדותו של של אריה נתנאל, נציגהּ של נתנאל, שחתם על כתב ההתחייבות, והבהיר זאת בתצהירו (סעיפים 13 - 15) ובעדותו בבית המשפט (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 10 - 12):
"... באה הוועדה המקומית וביקשה שאחתום על המסמך, כמובן שהמסמך חתום שייגבו היטלי השבחה כחוק. כשבאו אליי ואמרו לי אם אתה לא תחתום, לא נדון בתכנית, אז אמרתי להם מיד שיוציאו את המסמך ואני אחתום, וחתמנו בהתאם לחוק".
66. בהלכת דירות יוקרה ובדומה לענייננו, טענו יזמים "ההסכם עם גורמי העיריה לוקה באי-חוקיות, וכן בכפייה ואילוץ, בכל הקשור לתנאים הנוגעים להיטל ההשבחה ולהיטלי הפיתוח. לפיכך, דין הוראות ההסכם הנוגעות לאותם עניינים להתבטל" (פסקה 19). שם אף נכללה באחד ההסכמים הוראה שלפיה "ההסכם נכרת 'מתוך רצון חופשי' ו'לא תיטען כל טענה של אילוץ'" . לטענת היזמים [שם] לא נותרה בפניהם ברירה סבירה לכריתת ההסכם, "הואיל ופנייה לערכאות לקבלת סעד כנגד הרשויות, שיחייבן לתת את האישורים המבוקשים בלא התניות פסולות, הייתה מצריכה בירור ממושך, שהיה מסכן את כריתתו של הסכם הפיתוח במועד, ואת סיכויי המערערות להתקשר בהסכם פיתוח עם המינהל על בסיס החלטה 611, שעמדה בפני ביטול" (פסקה 20).
כבוד השופטת (בדימ') פרוקצ'יה, שכתבה את פסק הדין העיקרי (ואליה הצטרפו חבריה להרכב), הדגישה:
"עקרון חוקיות המינהל מהווה נורמה בסיסית במשפט הציבורי. עקרון זה מורה, כי כוחה של הרשות הציבורית נובע מהסמכויות שהוקנו לה בדין, ואין בלתן.
--- סוף עמוד 30 ---
הדין הוא שמוליד את כוחה של הרשות לפעול, וגבולות כוחה מתוחמים לגבולות ההסמכה שהוענקה לה בדין. זהו 'האל"ף-בי"ת של המשפט המינהלי'" (פסקה 33 לפסק הדין, ההדגשה במקור).