--- סוף עמוד 29 ---
נמצאנו למדים כי עקרון טובת הילד הוכר כעקרון-על, המשליך על פרשנות הוראות החוק השונות הנוגעות לקטינים, ובתוך אלה הליכי האימוץ בשלביהם השונים. זאת, כאמור, מתוך התפיסה העומדת בבסיס החוק, לפיה הליכי האימוץ נועדו בבסיסם לקדם את טובתו של הילד הנמסר לאימוץ.
על רקע כל אלה, נפנה לבחינת הוראות החוק הרלבנטיות בנידון דידן ונמקד מבטנו בהן. לשם כך נידרש גם לתולדות חקיקתו של תיקון מספר 8 לחוק האימוץ.
תיקון מספר 8 לחוק האימוץ
מז. תיקון מספר 8 לחוק האימוץ מתש"ע-2010, ביקש להסדיר, בין השאר, את לוחות הזמנים של האפשרות לחזרה מהסכמת לאימוץ (ראו בהקשר זה דבריה של חברת הכנסת ק' אביטל – אשר יחד עם חברי הכנסת ז' אורלב ומ' וילנאי, יזמה את התיקון לחוק – בדיון שנערך בכנסת בקריאה ראשונה (דברי הכנסת (2008), בעמ' 20244)). בהצעת החוק (הצעות חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 7), תשס"ט-2008 הצעות חוק הכנסת תשס"ט 67, 72) נאמר:
"כאשר ההורה הביולוגי מבקש לבטל את ההכרזה והוא אכן מעוניין לגדל את הילד. אין לבית המשפט שיקול דעת, והוא חייב להורות על מסירת הילד להורה, אלא אם כן קיימת עילה אחרת להכרזת הילד כבר-אימוץ כלפי אותו הורה. הסדר זה בא להדגיש את חשיבות ההורות הטבעית ואת זכותו של הילד לגדול אצל ההורה הביולוגי. לצד זאת, מוצע להגביל את המועד שבו ניתן יהיה להגיש בקשה לביטול הכרזה כאמור. וכך, אם חלו 60 ימים מהיום שהילד נמסר לידי משפחה המבקשת לאמצו, לא ניתן יהיה עוד לבטל את ההכרזה; זאת, מטעמי טובת הילד והתפתחותו הנפשית היציבה, כמפורט לעיל לעניין חזרה מהסכמה למסירת ילד לאימוץ".
לדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת בתיקון נידרש להלן.
מח. יוטעם, כי תיקון זה נחקק על רקע פסק הדין בפרשת תינוק המריבה (ראו פרוטוקול הועדה מיום 4.11.07, בעמ' 2). בפרשה זו – שעובדותיה דומות למקרה שבא לפתחנו – חתמה האם על כתב הסכמה למסירת תינוקה לאימוץ. הקטין הועבר בגיל עשרה ימים לרשות ההורים המיועדים לאימוץ. בית המשפט לענייני משפחה הכריז על
--- סוף עמוד 30 ---
הקטין בר-אימוץ כלפי אביו, לאחר שקבע כי התמלאו כלפי האב תנאי סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ, בהעדר אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו. לאחר כשלושה חודשים ומחצה, הגישה האם בקשה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ. בבקשתה חשפה האם את זהותו של האב. האב הגיש בקשה לבטל את הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפיו. בית המשפט לענייני משפחה הורה על ביטול פסק הדין אשר הכריז כי הקטין בר-אימוץ כלפי האב. בהחלטה נוספת הורה בית המשפט על העברת הקטין למשמורת האב כדי שיגדלו עם האם הביולוגית יחד, ועקב כך הורה על הקפאת ההליכים בבקשת האם. ההורים המיועדים לאימוץ הגישו ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, דחה את הערעור. הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית משפט זה הורה (בדעת רוב של הנשיא ברק, המשנה לנשיא חשין, השופטת – כתארה אז – ביניש, השופט – כתארו אז – ריבלין, השופט לוי והשופט – כתארו אז – גרוניס, כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה) על קבלת הערעור וקבע, כי ההכרזה על היות הקטין בר-אימוץ כלפי אביו בעינה עומדת. כך משנקבע, על יסוד חוות דעת מומחים שהוגשו ובעיקר נוכח חלוף הזמן, כי טובת הקטין היא להישאר אצל ההורים המיועדים לאמצו. ואולם יוער, כי באותה פרשה, בשונה מענייננו, "לא נטען כלל כי ניתן היה, במאמץ סביר, לזהות את האב" (שם, פסקה 42 לפסק דינו של הנשיא ברק).