"... אלא, 'וזנין והיא אצל אמה', דמשמע, לפי פשט הלשון, שהיא באות'[ה] העיר, אלא שאינה אצל אביו בביתו, אלא אצל אמה בביתה. וכן אני מוכיח זה היות אמת, מ"ש [ממה שכתוב] למעלה מזה, דין הבן, ואח"כ כתב: 'והבת אצל האם לעול'[ם], ואפי'[לו] אחר שש [שנים]'. משמע בפי'[בפירוש], שאין הבדל בין הבן לבת; אלא, שהבן ששה שני'[ם] ותו לא; והבת – לעולם. אמנם, כמו שהבן אינו יכול להוציאו מן העיר, ולהעלי'[ם] אותו מעיני אביו, כן הבת. וא"ת ומ"ל [ואם תאמר: מניין לי] דבן אינו יכול להוציאו האם למקו'[ם] שהיא תרצה? העבודה [לשון שבועה], שנר'[אה] לי, שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין. דכי יעלה על הדעת, שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך, הוא אצלו, ונפשו קשורה בנפשו, והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו, ותאמר שא"ה [שאין הכי; שאכן] נתנו לה כח להוליכו למקום רחוק. זה – אין הדעת סובל, ב"ס [בלי ספק], ולא היה צריך ראיה. האמנם לרווחא דמלתא אביא לי עדים נאמנים..." [וכאן, מביא המשיב מקורות הלכתיים רבים שלא ראיתי מקום לפרטם בפסק דין זה].
550. בהמשך התשובה, כותב המהרשד"ם דברים כלליים, הרלבנטיים לדין היהודי, בכלל, וישימים לתיק זה, בפרט (ההדגשות הוספו):
"וכללא דמלתא [כללו של דבר], כי כל זכות שאז"ל [שאמרו חכמנו זכרונם לברכה] בדבורם: 'הבת אצל האם לעולם' – לא אמרו כן לחוב לאחרים, אלא במה שאין כופין אותה לדור אצל האחים, ושאין האחים יכולים לומ'[ר]: אם את אצלנו – יש לך מזונות כו'; אלא, שיתנו לה מזונות, אפי' שהיא בבית אמה. ובזכותה דברו, לא בזכות האם, כמו שכתב הר"ן הלשון הנז"ל [הנזכר לעיל]: 'וכן בבן, בזכות הבן דברו'... וצדקו דברי הרמב"ן, שהבי'[שהביאם] החכם השלם כמה"רר בנימין הלוי נר"ו [נטריה רחמנא ופרקיה; ישמור עליו הא-ל ויצילו], שכתב: 'ולעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר שירא'[ה]
--- סוף עמוד 144 ---
בעיני ב"ד, בכל מקום שיש בו יותר תקון ליתומים, שב"ד אביהם של יתומים, לחזור אחר תקונן'. והאומר שרצה לומר שאינו חוזר, אלא לעניין הבנים, אמנם לעניין הבת – לא, שהרי אפי' האב אינו בא מידו להוציאה מיד האם, ולא עדיף ב"ד מאב. והבל יפצה פיהו. דלא מבעיא לדעת האומרים, דמה שאמרו: 'הבת אצל האם', לא מיירי [לא לומדים עניין זה] בגרושה שיש אב לבת, שאז הבת אצל האם, וא"כ הכח שיש לאב – יש לב"ד. אלא אפי'[לו] לדברי הרמב"ם ז"ל והנמשכים לדעתו, שהם רבים, מ"מ [מכל מקום] יש כח לאב ולב"ד לראות תקנת הבת, שהרי לאו מלתא בלא טעמא הוא, אלא טעם גדול יש בדבר, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בתשו' הנז' [בתשובה הנזכרת]... אלא על כרחך יש לך לומר, שחכמים דברו בתקנת הבת על הסתם. אמנם, אם יראה בעין שתקנת הבת אינה להניחה אצל אמה, ודאי ואין ספק בו שיש כח לבית דין לראו'[ת] על תקנתה".