551. היישום של עקרונות אלה על העובדות שהיו בפני המהרשד"ם, הוא זה:
"וא"כ [ואם כן], בנדון שלנו, אחר שהנפטר אב הבת, צוה לאחיו, אדם כשר, על כל נכסיו. גם צוה הבת אצלו, וגם שישיאנה לבן אחיו נוחו עדן. נראה בודאי, שנתן לו כחו ורשותו. ולא מבעיא השתא דאיכא מאן דאמר [ולא רק לדעתו של מי שאומר]: שלא אמרו 'הבת אצל האם' אלא באלמנה ולא בגרושה, דפשיטא [שפשוט הוא] דיש כח לאפטרופוס לעכב'[ה] שלא להוציאה מן העיר, דבמקום אב קיימא [עומד האפוטרופוס האח]. אלא אפי'[לו] לכו"ע [לכולי עלמא; לכל העולם, לכל השיטות] יכול האפוטרופוס לעכבה שלא יוציאנה, שיאמרו לה: 'לא אמרו ז"ל: הבת אצל האם, אלא לתקנת הבת'; ואם את בעיר שאנו בה – הרי יש לה תועלת הנהגתך גם תועלת השקפתנו בה, בכל האיפשר, גם נוכל לקיים דברי המת, להשיאה למי שצוה. ואם תוציאנה מן העיר – תפסיד כל אלו הטובות.
מצורף לזה טעם הסכנה, דטעמ' רבה הויא [שטעם גדול הוא]...".
כאן מרחיב המשיב המהרשד"ם, ומביא מקורות רבים, שלא כאן המקום לדון בהם.
552. המסקנה המעשית של המשיב, בהתייחסו לנתוני השאלה ולחלופות האפשריות, היא זו:
"מכל הטעמים שזכרתי, שאין כח ביד האשה להוציא הבת אשר היא עומדת במקו'[ם] לידתה ומקום קרוביה, שאפי' אחר מיתה נוח לו לאדם להיות אצל קרוביו, גם עתה בחיים, כ"ש [כל שכן] שנוח לה הרבה שתעמוד אצל זקנתה,
--- סוף עמוד 145 ---
אם אביה, ובעיר אח אביה, גם אצל הנער שהוא משודכת אליו במצות אביו, ועל הכל אצל נכסיה.
נר'[אה] בעיני, שהדין נותן ג"כ שיכולים ב"ד העיר לעכב אותה, שלא תצא מן העיר עד יום הגמל הילדה, שהו'[א] תשלום כ"ד חדשים של הנקה...".
גם בעניין זה מאריך המשיב, ולא אפרט את הדברים כאן.
553. וכך מסתיימת התשובה:
"הריני מסכים שכופין ב"ד את האלמנה לשבת בעיר, כל זמן ההנקה...
ואם ראו ב"ד שתקנ'[ת] הבת שתלך עם אמה, אפי' בתוך זמן ההנקה, ב"ד אביהם של יתומים הם, ואין האפטרו'[פוס] יכול לעכב עליהם.
ואחר זמן זה, אם תרצה האם ללכת לעירה, ולא ראו ב"ד שתלך עמה, מניחין אותו [אותה] בבית זקנתה, כיון שאינה ראויה לירש, כ"ז [כל זמן] שהיא קטנה.
ואחר שתגדל – הדבר תלוי בה, בכ"מ [בכל מקום] שתרצה. ולשם, יתנו לה מזונותיה ופרנסה, ואחי אביה ישתדל בנשואיה, בכל מקום שהיא.
ולמיעוט הפנאי ורוב הטרדה לא יכולתי לכתוב הטעמים זולת הטעמים הנז'[כרים] לעיל. ועל התשובה יש לסמוך. שכתב: 'ולעולם צריך לדקדק בכלל הדבר'[ים] אלו אחר מה שיראה לב"ד, כ"מ [כל מקום] ומקום שיש בו יותר תקון ליתומים, שב"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תיקונם'. עכ"ל [עד כאן לשונו]. ואכלה מילתא קאי [ועל כל הדברים העיקרון הזה חל], וברור הוא, ואפי' בתחלת העיון, והרי היא בסי'[מן] ל"ח בתש'[ובות] המיח' [המיוחסות] להרמב"ם [וכנראה צ"ל: לרמב"ן] ...".