יש עוד להוסיף לפי התשובות של הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן ל"ח [הובא לעיל תת פרק ט.1.1.1] וכן לפי תשובת הרדב"ז, חלק א', סימן תכ"ט, [הובא לעיל תת פרק ט.4.1.1, התשובה הראשונה] דורשים שהבן יהיה אצל אביו כיון שלפי השקפת המשפט העברי דרושה קרבת האב לא רק לחינוכו בתורה ובלמודים אלא גם לחינוך אופיו, שלא יגדל כבן האלמנה. ובכלל לחינוך של בן, דרוש שיגדל לא בין נשים בלבד אלא בהדרכת גבר; בו בזמן שלחינוך אופיה של בת, חשוב דוקא שתמצא בקרבת אמא או סביבה אחרת דומה לסביבת בית אמא.
כאלו הן הבעיות והשקולים במשפט העברי".
584. פרופ' שוחטמן, לאחר הבאת דבריו של השופט קיסטר בפרשת שורץ הנ"ל, מזכיר בעמ' 319, הערה 145 רישא, פסק דין נוסף של השופט קיסטר (ת.ב. (ת.א.) 63/ 99+119 צבי שיאוביץ נ' עדנה שיאוביץ, [פורסם בנבו] פסמ"ח מג, 177, בעמ' 184, שם הוא מתייחס
--- סוף עמוד 162 ---
לשאלה, האם יש קשר בין עילת הגירושין לבין החזקת הילדים, וקובע את הדברים הבאים:
"אמנם יש ואחד ההורים נוקשה ואינו גמיש, כי הלא סוף סוף מדובר על הורים שלא הצליחו לחיות בשלום, ויש כי הדבר נגרם משום שאחד מהם בעל אופי קשה ואינו נוח להתפשר, ויתכן שזאת הייתה סיבה לגט. אבל, לא שמעתי שאם נפסלה להחזקת הילד בגלל זה שעשתה מריבות עם בעלה, והמשפט העברי אינו שוקל מי אשם בגט. שיקול אחד הוא חשוב, אם ההורה שלו יש למסור את הילד מסוגל לגדלו ולחנכו כראוי".
585. מקור נוסף רלבנטי, שאף הוא מוזכר על ידי פרופ' שוחטמן (שם, בהערה 145 סיפא), הוא פסק דין של בית הדין הרבני הגדול (בפני כב' הדיינים: הרבנים שאול ישראלי, יוסף קאפח, מרדכי אליהו), בערעור תשל"ג/39, א' נ' ב', פד"ר, חלק ט, עמ' 251, בסעיף ג לפסק הדין (ההדגשה הוספה):
"אשר לתביעת האם לחייב את האב לקחת את הבן בזמנים המפורטים בסעיף תשע של ההסכם, הרי לשון ההסכם: 'הבעל יהא רשאי', משמעות המלים הללו ברורה, שזו זכות ולא חובה. ואם כן ברור, שאין להטיל על האב שום חיוב של תשלום על אותן שעות או ימים שאינו מנצל את זכותו בהם לקחת את הילד. אם כי נראה שביקורי הבן אצל האב, בפרט בן שהוא למעלה מגיל שש שנים, אינם רק זכותו של אב אלא גם חובתו. ואף במקום ששני הצדדים אינם מחנכים לתורה וללימודה, כדחז"ל [כפי שאמרו חכמנו זכרונם לברכה]: 'כדי ללמדו תורה', הרי חובת האב לבן וזכות הבן על האב שיהיה הבן בקרבת האב ובקשר הדוק עמו, כדי להקנות לו אופי גברי ותכונות נפשיות גבריות, וכמ"ש הרשב"א בתשובה (במיוחסות סי' ל"ח) [הובא לעיל בתת פרק ט.1.1.1] וז"ל [וזה לשונו]: 'הבת לעולם אצל האם ואפילו נשאת האם, לא שנא גדולה או קטנה, כדאיתא בפ' הנושא (דף ק"ב ע"ב), והטעם – כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות. אבל הבן – יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים, שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד ודרך אנשים יותר מן האם, שבני האלמנה דרכם דרך זר'. וכיוצא בזה כתב הרדב"ז בתשובה ח"א סי' תכ"ט [הובא לעיל בתת פרק ט.4.1.1]: שהרי הבעל ילמדנו תורה ודרך האנשים. אבל ברור שאין חובת האב הזו לבן וזכות הבן על האב גוררים עמהם חיובי ממון כלל. ולכן נראה ברור, שאין האב חייב לשלם תמורת אי מילוי חובתו זו, על אף המגרעת ואי ההגינות שבדבר, אם באמת הדברים כך. וברור שאין לטעון שדברי הרשב"א אמורים בימים שכל חינוכו ועיצוב אופיו של הבן בידי