--- סוף עמוד 163 ---
האב, מה שאין כן בימינו שכמעט נתאפס תפקידו של אב בשטח זה. ועוד, שבנדון שלפנינו, שלפי מקצוע האם ומעמדה, לדברי ב"כ הצדדים, עשויה היא למלא גם תפקיד האב בשטח זה, כי אם נשתנה המעמד, לא נשתנו סדרי בראשית. בכל אופן יהיה אשר יהיה, הרי כאמור אין הדבר גורם חיובי ממון".
586. פרופ' אליאב שוחטמן, לאחר הבאת מקורות אלה, כותב (שם, בעמ' 319):
"הרי שגם הכלל הקובע שילד בן שש יימצא אצל אביו, אינו מבוסס רק על השיקול הדתי של תלמוד תורה וחינוך למצוות, אלא גם – ואולי בעיקר – על השיקול החינוכי הכללי, שלטובת הבן בגיל זה רצוי שיגדל בהדרכתו של גבר – אביו או קרוב אחר – למען עיצוב אופיו וחינוכו לחיים מעשיים. אין, איפוא, כל פרובלמטיקה דתית בהחלת כלל זה גם על אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות. אין כל תימה בכך ש'טרם הועמדה בעיה זו בכל חריפותה בבתי הדין הרבניים' [מילים אלה מצוטטות ממאמרו של פרופ' שיפמן הנ"ל, בעמ' 428], שכן זוהי בעיה מלאכותית, וממילא אין צורך לנמק את העדר הדיון ב'בעיה' זו ב'רגישות הרבה של הנושא, והחשש לפולמוס העלול להתעורר בעקבותיו'. למעשה, ד"ר שיפמן עצמו מעיר לבסוף, ש'יתכן כי היא הנותנת, שבית הדין סבור, שהעדפת האב לגבי בנים מעל גיל שש מקורה אינו נעוץ בהכרח בשיקול הדתי'. יש לסלק, איפוא, את ה'שמא' מראש המשפט, ובכך לפרוך את הבעיה מעיקרה".
587. בסיכום המאמר, שהוקדש בעיקרו לשאלת היחס בין ההנחות של חז"ל, לגבי "בת אצל אימה לעולם ובן מעל גיל שש אצל אביו כדי ללמדו תורה", כותב פרופ' שוחטמן את הדברים הבאים, המתייחסים הן לשאלה המרכזית של מאמרו והן לנושא הפרטני של מעמדו של "השיקול הדתי" (שם, עמ' 319-320; ההדגשות במקור; הוספו בגוף הטקסט קטעים מהערות השוליים):
"לאור כל האמור, דומה שאין יסוד – לא על פי ספרות התלמוד, ולא על פי ספרות השאלות והתשובות והפוסקים הבתר-תלמודית – לקביעה שכללי ההלכה בשאלת החזקת הילדים יוצרים חזקה, אשר בית הדין מחוייב ללכת בעקבותיה, אלא אם כן יוכיח בעל הדין המעונין בסטיה מהכללים שראוי לסטות מהם לטובת הילד. כללי ההלכה אינם קובעים אלא הנחה המכוונת אל בית הדין אשר יכול , ביוזמתו הוא, לסטות מהם, אם מוצא הוא לנכון לעשות כן מבחינת טובת הילד. בית הדין יסטה מן הכללים, הן מתוך שיקולים שהוא מוצא להם יסוד בספרות ההלכה – שיקולים שהם חלק בלתי נפרד מאותם כללים – הן מתוך דרישה וחקירה שהוא עצמו יוזם,