כדי לעמוד בשתי זכויות-חובות אלה קובע החוק מצד אחד, דרך משל, סוגים שונים של בתי-ספר שבהם קיימות מגמות חינוך שונות, כגון ממלכתי, ממלכתי-דתי ובתי-ספר מוכרים אחרים ומצד שני – הוראות שונות שיש בהן משום טובת הציבור ותקנתו, כגון הדאגה לאיכלוס הכיתות וריכוז התלמידים בבית-הספר, סדרי הרשמה וענינים מינהליים-תכניים רבים אחרים,... שתי מגמות יסוד אלה מתרוצצות הן בקרב תחום רגיש זה של מערכת החינוך ודרושות זהירות וגמישות מרובות בניווט ביניהן'.
ודרך אגב, מעניין לעניין ובאותו עניין, דברים אלה בדבר זהירות וגמישות מרובות, הדרושות בניווט בין שתי המגמות האמורות, יפים הם, גם כאשר מתעוררים חילוקי דעות בין שני ההורים בקשר לדרך חינוך ילדם, כפי שאירע במקרה שלפנינו; ובכך עוד ידובר להלן".
634. בהמשך דבריו, מפרש השופט אלון את האמור בסעיף 15 לחוק הכשרות, עם עקרונות המשפט העברי, בדבר תפקידם של ההורים ביחס לילדיהם, בכלל, ובענייני חינוך (שזה היה אחד הנושאים בפרשת נגר, והוא גם רלבנטי לפרשה שבפניי), בפרט.
635. כך כותב השופט מנחם אלון, בפסקאות 23-24 לפסק דינו בפרשת נגר (עמ' 396-397; ההדגשה במקור):
"כאמור, הסמכויות והתפקידים של האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם, המצויים בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, עולים בקנה אחד עם הסמכויות והתפקידים של ההורים על ילדיהם, כאפוטרופסים טבעיים, לפי דיני המשפט העברי. נוסיף ונציין, כי הוא הדין לעניין מי שנתמנה
--- סוף עמוד 176 ---
כאפוטרופוס על קטין שאינו ילדו; גם אפוטרופסות זו, לפי המשפט העברי, חלה היא הן לעניין הדאגה לנכסיו ולרכושו של הקטין והן לעניין חינוכו ולימודו. מהדברים המצויים אצל גולק, יסודי המשפט העברי, ספר שלישי דף 146, בספרו הנ"ל, אין הכרח לבוא למסקנה אחרת, ועם כל הכבוד, דברים שנאמרו בעניין זה בע"א 50/55 הרשקוביץ נ' גרינברגר, פ"ד ט, 791 (וכן בע"א 201/57 הרשקוביץ נ' פרקליט מחוז חיפה, פ"ד יג, 492, בעמ' 498 ואילך) אינם נראים לי מדויקים. הדברים מפורשים בספרות התלמודית (תוספתא (צוקרמנדל), תרומות, א, י; תוספתא (צוקרמנדל), בבא בתרא, ח, יד; גיטין, נב, א), וכך נפסקה ההלכה, כי אפוטרופסים – 'עושין לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר ספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה... עושין להם כדי לחנכן' (רמב"ם, נחלות, יא, ט), הלכה החוזרת ונשנית בשולחן ערוך (חו"מ, רצ, טו) ושוב מתוך הנימוק 'כדי לחנכן'; ולא כאן המקום להאריך. אציין לסיכומם של דברים, כפי שמובאים הם באנציקלופדיה התלמודית (כרך טז, ערך 'חנוך', עמ' קסו ואילך): 'אפוטרופוס שנתמנה על יתומים קטנים חייב בחינוכם... שעל האפוטרופוס מוטל לחנכם במצוות, שהוא עומד במקום האב'. והדברים פשוטים ואינם צריכים לפנים, כדברי ר' יחיאל מיכל עפשטיין (ערוך השלחן, חו"מ, רצ, ל): 'מי יחנכם, אם לא האפוטרופוס?'. הרעיון המרכזי במערכת המשפט העברי בדיני אפוטרופסות על ילדים, על כל ילד שהוא, יסודו בכלל הגדול ש'בית דין הוא אביהם של יתומים' (גיטין, לז, א; בבא קמא, לז, א), החל על כל קטין וילד, ולאו דווקא על יתומים (שו"ת הרדב"ז, ח"א, רסג ו-שס; שערי עוזיאל, ח"א, עמ' ד, קכו). ההורים, וכן כל מי שנתמנה כאפוטרופוס על הילדים, משמשים כאילו נציגים של בית הדין, הפועלים מכוחו ועל-פי הוראותיו, הן בדאגה לגופו ולשלומו של הקטין, והן בשמירה על רכושו ונכסיו, על-פי עקרון העל של טובת הילדים. וכך מסוכמים הדברים בספרו של הרב בן ציון עוזיאל המנוח, הרב הראשי לישראל ונשיא בתי הדין הרבניים, שהקדיש לנושא זה חיבור מקיף מיוחד (שערי עוזיאל, ח"א):