"כלל גדול הוא כי – כלשון חברי הנכבד, השופט ברנזון, בפסק-דינו – 'השיקול העליון, ולרוב המכריע, במשפטים מסוג זה הוא טובת הילד'. מוסיף חברי הנכבד וכותב כי שיקול זה 'איננו השיקול היחידי, ואין להתעלם משאר נסיבות המקרה ומדרישות הצדק כלפי שני ההורים'. אמת נכון הדבר שכמו בכל שאלה של שיקול-דעת, כן גם בענינים הנוגעים לילדים, יכול ויהיו שיקולים משיקולים רבים ושונים; ומה נשתנה שאלה הנוגעת לילד מכל שאלה אחרת שבשיקול הדעת, שבכל שאלה אחרת שוקלים את השיקולים השונים זה לעומת זה ומנסים להגיע לידי מאזן צודק וסביר של כל השיקולים כולם, או – אם דבר זה אינו אפשרי – הולכים אחר משקלם המצטבר של שיקולים מסויימים אף שהם נמצאים רק בכף אחת של המאזניים; מה שאין כן בשאלה הנוגעת לילד, שלגביה אנחנו אומרים כי טובת הילד הוא השיקול 'המכריע', כלומר הוא שקול כנגד כל יתר השיקולים. עם כל הכבוד והיקר לחברי הנכבד, אין אני יכול לראות במה השיקול של טובת הילד הוא עודנו השיקול 'המכריע'. אם למעשה אסור להתעלם משאר השיקולים, ובפרט 'מדרישות הצדק כלפי שני ההורים', ואם על-פי שיקולים אחרים שכאלה מותר לחתוך את הדין. ואיך
--- סוף עמוד 195 ---
אני מקבל כלל את הגבלתו של חברי הנכבד, כאילו טובת הילד הוא 'לרוב' השיקול המכריע: לדידי הוא תמיד השיקול המכריע, הוא ואפסו עוד.
באשר השיקול של טובת הילד הוא בין כה וכה השיקול 'המכריע', נראה לי כי בבקשה כמו זו שלפנינו למעשה אינה מתעוררת כל שאלה זולת שאלת טובת הילד בלבד. לעניין ההכרעה בבקשה שלפנינו מוכן אני להניח לא רק זאת, שהמשיבה דנן אשמה בזילותא דבי דינא, ושהתנהגותה בעבר הייתה רעה ופסולה אף כלפי הילד, ושאין היא כשלעצמה ראויה לסעד מידי בית המשפט – אלא גם זאת, שהמבקש הוא אב מסור המתכוון אף לטובת ילדו בלבד, ושהוא בא לבית-משפט זה נקי-כפיים ובר לבב. עדיין עומדת בפני בית-המשפט השאלה אם אומנם לטובת הילד הוא להיעתר למבקש; ומן ההכרעה בשאלה זו אין בית-המשפט בן-חורין להתפטר, אף אם מצא שהמבקש הוכיח, מן הבחינה המשפטית, את עילת בקשתו, ושאין בידי המשיבה, מן הבחינה המשפטית, עילת תשובה (ואומנם נחה דעתי גם אני, מן הטעמים המפורטים בפסק-דינו של השופט ברנזון, שמן הבחינה המשפטית אין לה למשיבה מה להשיב לבקשת המבקש).
לגופו של עניין טובת הילד, מסכים אני כי 'מן הראוי לעודד את קשרי הילד גם עם האב מקטנותו... מוטב שיגדל ויתחנך על ברכי האב והאם גם יחד ולא יורחק אף מאחד מהם', כלשון חברי הנכבד בפסק-דינו: אלו הן מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. מוכן אני להרחיק לכת ולומר שכשההורים חיים בנפרד והילד נמצא ברשות אחד מהם, טובתו היא – בהעדר נסיבות מיוחדות המחייבות אחרת – שיבקר ויבלה בבית ההורה האחר לעתים מזומנות. ואם כי לא הייתי מעמיד הורים המתדיינים זה עם זה, בחזקתם שבהסכם של פשרה שיעשו ביניהם יכוונו תמיד לטובת ילדיהם להבדילה מטובתם שלהם (וראה מה שכתבתי בנדון זה ב-ע"א 17/60, לאה דנש נ' ג'ורג' דנש, פ"ד יד, 1107, בעמ' 1110), מוכן אני להניח שבהסכם שנעשה בין ההורים דנן השכילו לכוון לטובת ילדם, בקבעם שהילד יבלה עשרה ימים בכל חושיים בבית המבקש. ואף גם זאת מוכן אני להניח שבית-הדין הרבני לא היה מאשר הסכם זה אילולא בדק ומצא שהסידור שהסכימו עליו ההורים הוא אומנם לטובת הילד".