689. לאחר שהשופט חיים כהן מתאר בצבעים קודרים מה יקרה כאשר תבוא המשטרה (גם אם השופטים יהיו לבושים אזרחי), להוציא את הילד, בכוח הזרוע, מידי האם, כדי למוסרו לתקופת עשרת הימים, לרשות האב, עמדתו היא בשלילה מוחלטת לחלופה זו. השופט כהן מסביר, כי גם אם תגלה האם נוקשות וסרבנות ולא תציית לבית המשפט,
--- סוף עמוד 196 ---
עדיין, עמדתו היא כי אין לכפות את העברת הילד לאביו בכוח. וזו לשונו (פרשת לורינץ, שם, עמ' 1718 מול האות ד – 1719 מול האות א; ההדגשה במקור):
"אין אני מתרשם מן הטענה שיכולים אנחנו לסמוך על חכמתם ותבונתם של אנשי המשטרה שיבצעו תפקידיהם באופן שלא תיגרם לילד כל רעה. לא שאני מטיל ספק בחכמתם ובתבונתם של אנשי המשטרה בתור שכאלה; אבל תפקידם הוא לבצע בכוח מה שאינו ניתן לביצוע בדרך אחרת, והם לא ימלאו תפקידם אלא אם ישתמשו בכוח. גם הטענה שנוכח פני צו ההוצאה-לפועל, שאושר סופית על-ידי בית-משפט גבוה לצדק, תפשפש המשיבה במעשיה ותסכים עתה מרצונה הטוב למה שהתנגדה עד כה בכל מאודה – לאו טענה היא בעיני. בכל התנהגותה של המשיבה, לרבות העמדה שנקטה בהליכים שהתנהלו בבית-משפט זה, ברור הוא בעליל שהיא גמרה בלבה שלא למסור את הילד מרשותה, יהא אשר יהא פסק-הדין שיינתן נגדה. אין אני מוכן להשלות את עצמי באשליות-שווא שמא תחזור בה המשיבה מדרכה הנפסדת בעוד מועד ותמנע מאת הילד את אותו ההלם שבהוצאתו מרשותה בכוח – נהפוך הוא: חייב אני לצאת מן ההנחה הגרועה ביותר, והיא שהמשיבה תעמוד במריה ותבזה את בית-המשפט ולא תתן את ילדה מידיה. כשאני משווה לנגד עיני את טובת הילד, דייני בחשש סביר שאומנם כן ולא אחרת תנהג המשיבה; ואין צורך לומר שחייב אני להסיר מלבי כל שמץ כוונה לפקוד על הילד את עוונות אמו.
אמת נכון הדבר שבסרבי לצוות על יושב-ראש המשרד-להוצאה-לפועל שיבצע את ההסכם הנדון שאושר על-ידי בית-הדין הרבני, עלול אני להרשות, בלשון חברי הנכבד, השופט ברנזון, 'שפסק-דין של בית-דין מוסמך בארץ יושם לאל על-ידי כך שהחייב יעשה דין לעצמו וללא כל סיבה חוקית יסרב לקיימו מפני שנוכח לו שלא לקיימו'. כשטובת ילד קטין מונחת על כף המאזניים, אין אני נרתע מכך כלל ועיקר; מוחל אני בנפש חפצה על כבודם של בתי-המשפט, ובלבד שלא ייפגעו שלומם וטובתם של ילדי ישראל".
690. ראוי לציין כי דברים אלה – ובמיוחד בהדגשת המשפט האחרון המובא בפסקה הקודמת – של השופט חיים כהן, אף שהיו במסגרת דעת מיעוט, צוטטו על ידי פרופ' מנשה שאוה בדברי ההספד וההערכה לחיים כהן, כדוגמה וכמופת לפסיקתו ולגישתו (ראה: מנשה שאוה, "דבר העורך: השופט חיים ה' כהן איננו – קווים לדמותו", קרית המשפט, כרך ג (תשס"ג-2003), עמ' 3, בעמ' 7-8, ליד הערה 16).