704. כפי שציין, בצדק, השופט נמרוד פלקס, בתמ"ש 4287-07-15 הנ"ל (פסקה 8 סיפא), "משמעות הדברים היא כי לבית המשפט עומדות אף כלל הסמכויות העומדות לרשם ההוצאה לפועל, כאמור בחוק ההוצל"פ".
705. אוסיף ואומר, כי אם מנגנון האכיפה הוא באמצעות בית המשפט, כאמור בסעיף 7 לחוק האמור, "נחסך" הצורך של ראש ההוצל"פ לפנות להנחיות לבית המשפט, כאמור בסעיף 62 לחוק ההוצל"פ, שצוטט לעיל תת פרק יא.2, שכן, בית המשפט עצמו הוא גם זה שיכול להחליט כיצד לנהוג, כאשר יש קשיים באכיפה.
יא.5 הפחתת מזונות
יא.1.5 המשפט העברי
706. בהלכה היהודית יש קשר בין חיוב המזונות לבין מקום הימצאם של הילדים.
707. אביא, במפורט פסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול, שפורסם בשו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן מד, שחובר על ידי הרב אליעזר יהודה ולדנברג
--- סוף עמוד 201 ---
(1916-2007). אביא, תחילה, את הצגת הנושא, ולאחר מכן את עמדת הדיין הרב ולדנברג, והדיין אשר ישב אתו בדין באותו תיק, הרב עובדיה יוסף.
708. וכך מוצג הנושא (תחילת השו"ת הנ"ל):
"בת הנמצאת ברשות אמה ומסרבת להפגש עם אביה ומזלזלת בכבודו, אם האב חייב במזונותיה?
לפנינו ערעור על החלטת כבוד ביה"ד האזורי בחיפה, מתאריך י"א אייר תשמ"ב, שהחליט ברוב דיעות, שמאחר והבת של הצדדים הצהירה בפניהם ועומדת על דעתה לא לקיים שום קשר עם אביה, מעכבים את ביצוע פסק הדין למזונות, מיום ג' ניסן תשמ"א, למשך ארבעה חדשים.
ובהמשכו, החליט ביה"ד נוספות, בתאריך י"ב אלול תשמ"ב, שהואיל והבת עומדת בסירובה לבקר את אביה ולהפגש עמו, בביה"ד קובע שפסה"ד למזונות, שניתן ביום ג' ניסן תשמ"א, לא ניתן להוצאה לפועל, עד להוראה חדשה מביה"ד.
נימוקי הרוב בהרחבה ונימוקי המיעוט בקצרה, צורפו לפסה"ד".
709. תמצית מסקנתו ההלכתית של הדיין הרב ולדנברג מובאת מיד לאחר מכן, כדלקמן:
"והנה, הגם שיש הרבה לדון ולפקפק על נימוקי הרוב, המיוסדים בעיקרם על יסודות גישה לתורת ענישה, בגלל אי קיום מצות כיבוד אב, או על אי הרצון לקבל את מרותו וחינוכו, וליצירת לחץ על הבת שתחזור ממריה. ועל אחת כמה איזה בסיס ואחיזה שבכחם לתפוס מדי בואנו לבוחנם מבחינה משפטית וביצועית.
אבל, לפי דעתי, יש בסיס ויסוד לטענת האב, שלא לשלם מזונות לבתו שהיא אצל אמה, כל עוד שלא תסכים להענות למבוקשו להתראות עמו ולבקרו, בעיקרא דדינא של עצם חלות חיובו של האב במזונותיה. ואפרוש את דברי".
710. לאחר הבאת דברי הרמב"ם הידועים, הלכות אישות פרק כא, הלכה יז, לפיו ילד עד גיל שש נמצא אצל אמו, ואז "כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו". וממשיך הרמב"ם ואומר, דבר שהוא רלבנטי לענייננו: "ואחר שש שנים יש לאב לומר: 'אם הוא אצלי – אתן לו מזונות; ואם הוא אצל אמו – לא אתן לו מזונות'. והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש". לאחר מכן מביא הרב ולדנברג את השגת הראב"ד: "אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריש בנו ממנו, עד שיהא בן שש, והלא הוא חייב לחנכו בתורה בן ארבע ובן חמש, ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים?".