--- סוף עמוד 202 ---
711. לאחר עיון וניתוח דברים אלה, כותב הרב ולדנברג: "אבל עם זאת לא שללו על ידי כך מהאב את עיקרי זכויותיו היסודיות בילדיו, ובתוך זה גם לא את שמירת הקשר בינו לבינם גם בתקופת היותם במחיצת אמם, ולא רק בכדי לחנכם וללמדם תורה ומצוות ולהעיר את אזנם למוסר ולדרך ארץ, כי אם גם בכדי להעניק להם רחמי אב ולקבל מהם אהבת בנים לאביהם".
712. והוא ממשיך ומבאר:
"זהו ההסבר על זכותו של האב לשלול מזונות בנו לאחר שש, כאשר אין ברצונו לעבור אצלו. ומזה נקח ללמוד בכזאת גם אם באים לשלול זכות ביקורו וחינוכו, כשהוא אצל אמו עד גיל שש, שאז גם הרמב"ם יודה להראב"ד כנ"ל. וכזה הוא מזכותו אצל בתו בהיותה אצל אמה לעולם, כשבאים לשלול ממנו את זכות ביקוריו ופגישותיו אתה. והכל מעיקרא דדינא, ולא בתורת ענישה בלבד".
713. הרב ולדנברג מצטט את תשובת המהרשד"ם (שהובאה לעיל בתת פרק ט.4.1.1), ומסיק ממנה את הדברים הבאים:
"הרי דברי המהרשד"ם ברור מללו, דזה שהבת אצל אמה לעולם, הוא רק מכח תקנה היוצאת מכח דיוק דמתני'. אבל, מעיקרא דדינא, כל הזכויות בה הוא לאביה. ולכן, טעות הדבר מה שהורגל בפומייהו דאינשי [בפיות בני אדם] לומר, דעי"כ [שעל ידי כך] שהיא אצל אמה, נשללו זכויות האב בה, ובתוך זה לראות את בתו החביבה וכן לחנכה ולהשקיף על צרכיה, ושרק הבת היא שזוכה עי"כ מן האב ולא האב מן הבת, אלא אין לך אלא מה שתיקנו בלבד, דהיינו: עצם המצאותה אצל אמה, אבל לא נשללו עי"כ בשום פנים יתר זכויות האב בה ובכלל זה – לראותה ולחנכה, לא רק לתורה ולמצוות, אם כי אם גם לנימוסין ואנושיות וכדומה; וגם לרבות עצם זכות הראיה והבילוי אתה, המהסבת לו שביעות וסיפוק לרחמי האב שלו, המתעוררים אצלו מדי דברו ומדי זכירתו בה. ולכן, אין ביכולת האם להוליכה לעיר אחרת, שעי"כ לא יוכל לראותה ולהפגש אתה. וזהו מעיקרא דדינא מה שנובע מכח הזכויות שזיכתה תורה לאב בילדיו.
ומינה נקיש איפוא ונלמוד, בדומה לדומה, גם להיכא [למקרה] שהיא נמצאת בעיר, אבל שוללים ממנו מלהפגש אתה ולחנכה וכו'. ואין נפקא מינה אם זה באשמת האם, או באשמת הבת בעצמה, כבנידוננו. שמזכותו של האב להתקומם נגד זה, ובאין שומע לו – יוכל מעיקרא דדינא לשלול ממנה את מזונותיה. ובנקודה זאת, בן ובת שוין בזה. וכשם שראינו שבבן
--- סוף עמוד 203 ---
אחר שש יכול האב לטעון: 'אם אינו אצלי – לא אתן לו מזונותיו', כך בבת, כאשר מונעים ממנו זכות פגישותיו אתה, יכול לומר: 'לא אתן לה מזונותיה עד שיחזירו לו את זכותו זאת'. וכאמור, זהו מעיקרא דדינא".