714. לאחר דיון וניתוח בדברי המהרשד"ם הנ"ל, כותב הרב ולדנברג, כדלקמן:
"הרי לנו, שהמהרשד"ם ז"ל השוה בזה דין הבת שאצל אמה לעולם, לדין הבן שהוא אצל אמו עד שש שנים. ושכשם שמוכח שדין הבן תוך ו' [שש שנים] אצל אמו, הוא דוקא כשהאם בתוך העיר, אבל כשהולכת למקו"א [למקום אחר], יכול האב לדרוש להעבירו אצלו, ואם לאו – לא יתן מזונותיו. כך גם דין הבת שוה בזה לדין הבן, היכא [כאשר] שהאם רוצה להוליכה למקו"א, והאב יכול למנוע זאת. ואם הדבר לא עולה בידו לעכבה, דלא צייתא דינא [שהאם אינה מצייתת לדין], אזי מזכותו לעכב מזונותיה של הבת. דבכגון דא, לא חלו כל הדינים שנאמרו ונתקנו, שהבן יהיה אצל אמו עד שש, והבת – לעולם.
וממילא כאמור, הוא הדין נמי בכזאת היכא שנמצאים באותו העיר, אלא שלא ניתן לו לאב לראותם. דמאי שנא, וזיל בתר טעמא כנ"ל. ואדרבה, מצב כזה שהבן או הבת נמצאים בעיר, ואין ביכלתו לראותם, הוא במדת מה עוד יותר גרוע ממה שהאם הייתה אתם בעיר אחרת, כי האב נמצא ועומד במצב כזה של 'ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידיך'".
715. בהמשך, מסביר הרב ולדנברג כי יש חשיבות רבה לקשר הנפשי והפסיכולוגי בין האב לבין הבת, וכי יש לתת משקל לעניין זה (שם, סעיף ה לתשובה):
"מתוך כל דברי המהרשד"ם האמורים נשמעת גם הנימה, כי הדברים בזה כל כך ברורים ואמיתיים, עד שהמה גם בבחינה של 'למה לי קרא סברא הוא'. שתקנת חכמים להשאיר אצל האם לא הייתה על כגון דא, היכא שימנע מהאב מלראותם ומלחנכם וכו'. ושכל מי שיפקפק בזה – אינו אלא מן המתמיהין, כי אין הדעת סובלת להרחיק בין אב לבנו, ובפרט כשהוא יחיד לו ונפשו קשורה בנפשו. וחז"ל, הא לא אמרו לחלק בזה לבין שהוא יחיד לבין כשאינו יחיד. ואותו הדבר – גם בבת, דבן ובת שוים בזה. ואפילו מאחים אין הדעת סובלת להרחיקה מהם, ושיקוים בהם 'ויאכל חצי בשרו'; וכ"ש [וכל שכן] באב לגבי בנו או בתו, שהמו מעיו עליהם ברחמי אב 'ומי ישמע ומי ירצה להאמין בכזאת'.
ודון מינה, שבכזאת הדין נמי לכגון בנידוננו, אשר במקרה היא ג"כ יחידה לאביה, ונאמר, שאין הדעת סובלת לומר שתקנת חכמים בזה לזונה בבית
--- סוף עמוד 204 ---
אמה הייתה גם על גוונא דא שהאב הורחק ממנה תכלית הריחוק, והבת ממאנת ומתקוממת בכל ישותה בהתנגדותה מלהפגש עמו, ואפילו לא לעמוד במחיצתו. דהתורה – 'דרכיה דרכי נועם', ובודאי איפוא שביכלת האב לטעון, דאם ממאנת לשמור ולקיים את זכויותיו בה, איננו חייב במזונותיה, דחזר הדין לעיקרו".