"אבל לפי דרכנו, שאנו באים בנידוננו לא מכח ענישה על מרידה בכיבוד אב, אלא מכח זכות האב שיש לו בבתו להפגש עמה, ומכח עיקרא דדינא בזה, אין בכלל לנידוננו דמיון ושייכות לההיא דהגהות מרדכי, דבשם הא המדובר הוא לפי"ז להיפך מהמדובר בנידוננו. כי שם, היא רוצה להיות בביתו אתו יחד, והוא זה שמונעה מכך. ולכן, פסק שפיר בהגהות מרדכי דכופין את האב לפרנסה, ושעניין מרידתה בו [אם אפילו נכון הוא כטענתו] אשר בטח מתבטא במה שאיננה שומע בקולו, והדומה לזה, אין בכח להפקיע משום כך חיובו בה, על אף שהוא רק מכח צדקה. ולא כן בנידוננו... גם הנימוק שכותב שם בהגהות מרדכי, שהוא כדי שלא תצא לתרבות רעה, ג"כ [גם כן] לא שייך לנידוננו, דשם הוא זה מפני שהעיכוב הוא מצידו, והיא רצונה להיות אצלו. ומשא"כ [ומה שאין כן] בנידוננו, שהעיכוב בא רק מצידה בלבד, בזה שאיננה רוצה להתראות אתו, וא"כ הרי סמיא בידה לשבור את עקשנותה ואז תקבל את מזונותיה מאביה. ועוד זאת, דשם המדובר באינה יכולה להרויח בגלל חליה, ואילו בנידוננו הבת ב"ה [ברוך השם] בריאה, ואם רצונה לעמוד במרדותה, שלא להכיר באביה, ביכלתה לעבוד ולהרויח בעצמה את לחמה. הגם שלא מקובל בזמנינו הדבר כ"כ [כל כך] לעבוד כבר בגיל צעיר כזה, אבל היא הגורמת לכך. ולמעשה, היא לא זקוקה גם לזה, כי אמה מפרנסה על שלחנה, ומחזקת את ידיה שתעמוד במרידתה נגד אביה" (ההדגשה הוספה).
720. סוגיה נוספת שמעורר הרב ולדנברג, הרלבנטית גם לענייננו (שכן המשיבה העלתה כנגד המערער טענה שהאב נסע לחו"ל לתקופה של מספר חודשים ולא ראה את הילדים), מובאת בהמשך התשובה (סעיף ט):
"הושמעה טענה ע"י ב"כ האשה, כי האב לא דרש כל השנים שעברו להתראות עם בתו, וזה משמש הוכחה שויתר על כך. ומה שדורש על כן כעת
--- סוף עמוד 206 ---
כן להתראות אתה, הוא רק אמתלא כדי להפטר ממזונותיה, בידעו שלא תסכים לכך.
ועל זה יש להשיב בתרתי [בשני נימוקים]:
ראשית, נאמנים עלינו דברי כבו' ביה"ד האזורי בפסק דינם, שכותבים דלא כן, אלא דהאב כן דרש והעתיר כל הזמן, מאז שהצדדים עברו לגור בנפרד, והבת הייתה עוד בת שבע, שיתנו לו לראות את בתו; וכי כל השנים נאבק האב על זכותו זאת בביה"ד, והפציר שיוכל לבקר את הבת ולהתראות עמה.
שנית, לו אפילו ויתר על כך בעבר, מזכותו לחזור בו מויתורו, ולדרוש חזרה את זכותו לראות אותה, ולעמוד בקשרים אתה, שהוא למעשה גם לטובת הילדה ולחינוכה בעתיד. וכדמצינו שהעלה בדומה לזה בשו"ת מבי"ט, ח"ב, סי' ס"ב, בקשר לזכות האם שהבת תהי' אצלה לעולם. וכותב: דאפילו נתרצית האם לתת לאב, חייב להחזירה כשתרצה היא להחזירה לביתה. כי מה שאמרו: 'הבת אצל אמה לעולם', לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת, שתלמוד דרך ארץ עם אמה. וא"כ, מה לי שנתרצית האם לתתה לו אז, וחזרה ונתרצית לקחתה אצלה, או שהייתה מקודם?! ע"ש [עיין שם]. ודון מינה גם לנידוננו, בנוגע ליצירת קשר מתמיד בין הבת לבין אביה, על ידי פגישות וביקורים. כי, כאמור, ישנו לאמיתו של דבר ביצירת קשרים כאלה טובת הבת כשלעצמה, לא פחות מטובת האב, אשר מתעורר אצלו מדי פעם רחמי אב על בתו, והדבר הוא לתיקונה. ואם הבת לא מבינה זאת, או שלא נותנים לה להבין, יש לזכותה בכך, מדין 'זכין לאדם שלא בפניו', פן תאחר את המועד. ולהצילה מרדת שחת רוחני, אשר נותן כבר את אותותיו בה. ואיה נשמע כזאת, שבת המתחנכת בחינוך גבוה, כביכול, תבעט ותתריז באביה בשחיתות ירודה כזאת כפי שהתבטאה והתריזה נגדו בהופעתה בפנינו, בדברים בוטים כמדקרות חרב ויורדים חדרי בטן, שנפש היפה סולדת מהם, ואשר ממש לא האמנו למשמע אזנינו. וחובה מוטלת על כן גם על אם הבת, שהפקידו בידה את חינוכה, לחזור בה מהדרך שחונכה אצלה עד כה, ולהעיר למוסר אזנה של בתה, כי למען טובת עתידה בחיים עליה לשנות את יחסה הגרוע והמושחתת כלפי אביה. וזאת ב'יפה שעה אחת קודם', בטרם יהא הדבר מאוחר כבר. והן זוהי המטרה והמגמה העיקרית שעבורה תקנו חז"ל שהבת תהא אצל אמה לעולם, באשר בידה מסור הדבר ביותר לגדלה ולחנכה בדרך הטובה והישרה, לטוהר מדות צניעות ודרך ארץ, כדי שתמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.