--- סוף עמוד 207 ---
לאור כל האמור, נראה לי כי יש לדחות את הערעור.
אליעזר יהודה וולדינברג".
721. מסקנתו של הרב עובדיה יוסף זהה לזו של הרב ולדנברג, אך הדרך שהגיע אליה היא שונה, כפי שאפרט להלן. מכל מקום, סמוך לתחילת דבריו כותב הרב עובדיה יוסף: "לפ"ז [לפי זה] בנ"ד [בנידון דידן, בענייננו] יכול האב למנוע מזונותיה. וכמו שהאריך הרחיב בטוב טעם ודעת עמיתנו הגרא"י ולדינברג בפסק דינו בנ"ד".
722. הרב עובדיה יוסף מביא מקורות רבים ומהם הוא מסיק כי בשאלה האם יש להפקיע מזונות מילד, אשר לא נמצא בקשר עם הוריו, יש מחלוקת בין חכמי הלכה רבים, אותם הוא מביא. תחילה, מציג הרב עובדיה יוסף את העמדות של המהריב"ל והמהרשד"ם:
"הנה נראה שבנ"ד הדבר תלוי במחלוקתם של מהריב"ל ומהרשד"ם. שלפ"ד מהריב"ל (ספר א' כלל י"א סי' נ"ו) שהבת אצל אמה לעולם, ואפילו אם תלך האם לעיר אחרת, הבת תהיה עמה. לפ"ז גם בנ"ד [לפי זה, גם בנדון דידן, במקרה שבפנינו] שאין הבת רוצה להתראות עמו חייב במזונותיה, אבל לפ"ד מהרשד"ם (חאה"ע סי' ק' כ"ג) שחולק ע"ז וסובר שאינה יכולה לקחת אותה עמה לעיר אחרת, כדי שתהיה השקפת האב עליה לטובה ולהנהיגה בדרך ישרה וכו'".
723. לאחר מכן, דן הרב עובדיה יוסף בשאלה, מה לעשות כאשר יש מחלוקת כזאת, והוא כותב את הדברים הבאים:
"והנה אע"פ שבשו"ת דרכי נועם (חאה"ע סי' ל"ח) כתב שבדבר זה שנחלקו בו גדולי עולם, מי יכניס ראשו להכריע בין שני ההרים הגבוהים האלה, פן ירוצו את גולגלתו, הלא הם שני שרי צבאות ישראל המהריב"ל והמהרשד"ם. ע"ש. אולם דעת הרדב"ז בח"א (סי' ש"ס) כדברי המהרשד"ם. וכן העלה בשו"ת פרק /פרח/ מטה אהרן ח"א (סימן ק"י), וכן הסכימו האחרונים... [שם מובאים מקורות נוספים של חכמי הלכה מגלויות שונות, תוך התייחסות לשוני ביניהם, שמי שחלק על הקודמים לא ראה מה שכתבו מפני שעדיין לא היו ספרי הדפוס נפוצים בחייהם].
724. ההכרעה המעשית, לפי מסקנתו של הרב עובדיה יוסף, נובעת מה"עימות" בין המקורות השונים כאשר יש קושי להוציא ממון, דהיינו לחייב את האב במזונות כאשר יש דעות הלכתיות שונות. וכך כותב הרב עובדיה יוסף:
--- סוף עמוד 208 ---
"...שאם אין בידינו להכריע, איך נוציא דמי מזונות מן האב, כשהבת בעיר אחרת, והא מצי לטעון: 'קים לי כדברי הפוסקים שאומרים שהדין עמו'. והו"ל כההיא דפסק הרמב"ם (פכ"א מה' אישות הי"ז) לגבי הבן שהוא למעלה מבן שש, שיכול האב לומר: אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות. וכן פסק מרן בש"ע אה"ע (סי' פ"ב ס"ז). ובאמת שדברי גאוני פס טעמם ונימוקם עמם, שמכיון שמבואר בד' [בדברי] המהרשד"ם שיש צורך גמור שתהיה הבת אצל אביה בעיר אחת, כדי להדריכה ולהנהיגה בדרך ישרה, אף אם עשתה האם דין לעצמה והוציאתה מעירה ושער מקומה, בודאי שהיא צריכה להחזירה לעירה, ודלא כמהר"ם די בוטון. ועכ"פ [ועל כל פנים], מ"ש [מה שכתב] הדברי שלום, שמכיון שאין בידינו להכריע שואת"ע עדיף [שב ואל תעשה עדיף], והיכא דקיימא הבת תיקום [ובמקום שבו הבת נמצאת – תישאר], הם דברים תמוהים, שאם לא יצא הדבר מידי ספק, אין להוציא דמי מזוני מן המוחזק, שהוא האב. אם לא שנאמר שהגר"ש משאש ס"ל כמ"ש בשו"ת שופריה דיעקב (סי' ס') בד"ה ועוד נראה, שאפי' לדעת מהריב"ל שרשאית האם להוציאה לעיר אחרת, מודה הוא שאין לכוף את האב לשלוח מזונות הבת לעיר אחרת, שנמצאת בה יחד עם אמה וכו'. ע"ש. וצ"ע. שו"ר [שור וראה] בשו"ת דברי יוסף ברדוגו (חאה"ע סי' פ"ו) שכ', ומ"ש החכמים יצ"ו שאם קדמה האם והוליכתה לעיר אחרת, לכ"ע [לכולי עלמא; לדעת כולם] אין מוציאים הבת מידה להחזירה לעירה – דבריהם תמוהים. שאפי' את"ל [שאפילו אם תרצה לומר] שאין להוציא הבת מידה, מ"מ [מכל מקום] גם המזונות אין להוציא מיד האב, שהוא המוחזק. הילכך, אם תעכב האם מלהחזירה – פשיטא שאין על האב שום חיוב לשלם דמי מזונות, שהרי יכול לומר: 'קים לי כהמהרשד"ם וסיעתו' וכו'. ולכן, הדבר פשוט שהאב פטיר ועטיר מדמי המזונות של הבת כל זמן שהיא במקום אחר...