730. השופט קיסטר, מביא מקורות רבים מן המשפט העברי ומן המשפט הישראלי, שתחילתם הוא בדברי הרמב"ם הנ"ל: "לאחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי – אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו – לא אתן לו מזונות" (מובא, שם, בעמ' 315, מול האות ה).
731. השופט קיסטר מסביר כי הכללים הללו חלים גם כאשר בית הדין מחליט שהילד יהיה במוסד, ולא רק אצל אביו (שם, עמ' 316, 318 ו-319), ועדיין עורר את השאלה, האם
--- סוף עמוד 210 ---
מלבד אמצעי של אי תשלום מזונות, יש דרך כפיה אחרת כנגד הבן המסרב לעבור לאביו או למוסד. אולם, אין הכרעה בעניין זה, לאור הנתון העובדתי בתיק זה, ויישומו ביחס לדין, שכן "הדעה הרווחת לגבי קטין בגילו של המערער היא, כי אין להביאו בכוח לרשות אביו" (שם, עמ' 317, בראש העמוד).
732. כאן, מעורר השופט קיסטר את שאלת היחס בין פסיקה לעניין מקום הימצא הילד ובין שאלת המזונות (פרשת משכיל לאיתן, שם, בעמ' 317, בין האותיות ב-ו):
"ואם ישאל השואל: ומי יפרנסו?! התשובה היא פשוטה. קטין שאינו נמצא אצל אביו נמצא או אצל אמו או אצל קרוב אחר, אשר הכניסוהו לביתם, ונמצא תחת חסותם והם מפרנסים אותו למעשה. אדם זה, המחזיק בקטין בניגוד לרצון אביו ומפרנסו, אין לו זכות תביעה להחזרת מזונות כלפי האב (ראה שו"ת תשב"ץ, חלק ג', סי' רי"ח), גם הסדר הציבורי דורש כי המחזיק בילד בניגוד לרצון בעל הזכות להחזיק בו – ועל אחת כמה וכמה כשמחזיקו בניגוד להוראות פסק-דין הקובע את מקום הימצאו של הקטין – אינו רשאי לצפות, כי ההורה הזכאי לחזקה ישלם לו מזונות הקטין, בוודאי שאינו זכאי לצפות כי בית-המשפט יפסוק מזונות להבא כדי להנציח את הפרת צו בית-הדין גם להבא. לכן שום בית-משפט אינו צריך להיזקק לתביעתו אם יגישה, בין בשם עצמו ובין בתור 'ידיד קרוב' לקטין...
מוזר היה אילו הקטין היה עוזב את בית הוריו בניגוד לרצונם, או בניגוד לצו בית-הדין או בית-המשפט, או עוזב מוסד בו הוכנס על-ידי ההורים או צו בית-משפט, שהוצא לפי כל דין שהוא, והיה אומר: 'מה איכפת לי כי קיימות הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות,
תשכ"ב-1962 [הסעיפים הללו צוטטו במלואם לעיל בתת פרק ט.2.2], או הוראות אחרות המחייבות אותי לגור במקום פלוני? אני בחרתי לי מקום אחר ודורש מהורי כי ישלמו לי מזונות במקום בו בחרתי!' בוודאי שטענה זו מפי לא תישמע.
קרוב אני לאמר כי אדם המחזיק בקטין בניגוד לצו בית-המשפט, בין אם הוא אחד ההורים, בין אם הוא אחד הקרובים, ובין אם הוא זר לקטין, יש לראותו בגדר מסייע להפרת צווים שיפוטיים והינו נגוע בעוון בזיון בית-המשפט. שאלה גדולה היא אם צריך בית-המשפט להרשות לו להביא הליכים כל שהם, אפילו בשם הקטין (פרט לבקשה לשינוי צו החזקה), שהרי מטרתו האמיתית של אותו אדם היא לקבל לידו כסף למזונות, על-מנת שלא יצטרך להוציאם מכיסו. ראה פסק-דיני בעניין ע"א 541/66 ,