--- סוף עמוד 211 ---
גולדמן נגד גולדמן, פ"ד כא(2) 113, ב-עמ' 122, מול אות השולים ב' עד ל-עמ' 123, מול אות השוליים ב'...".
733. השופט קיסטר מעורר את השאלה הבאה: האם, אמו של הקטין, המחזיקה אותו, היא זו שצריכה לשלם את המזונות. בנתוני התיק לא ברור מי מרוויח יותר, האם או האב (משכיל לאיתן, שם, בעמ' 318, מול האות א). בית המשפט מוסיף ואומר "יתכן ויש מקום לחייב את האב ולהשלים את אשר חסר לו אצל האם, כאשר אין ביכולתה לתת לו די מחסורו, וזה מדין צדקה, אשר חייבים בו הן האב והן האם" (פרשת משכיל לאיתן, שם, עמ' 321, בראש העמוד). לאחר אזכור פסק הדין בפרשת גולדמן (ע"א 166/66, פ"ד כ(2) 533, בעמ' 536) מוסיף השופט קיסטר ואומר: "יש לזכור כי תקנת חכמים בדבר מזונות ילד מעל גיל שש הותקנה על יסוד הדין הרחב של צדקה, והינה עניפה ויעילה יותר לקטין מדיני צדקה כלליים" (פרשת משכיל לאיתן, שם, בעמ' 321, מול האות א).
734. לאחר שמסביר השופט קיסטר את מהות חיוב המזונות של קטין על פי תקנת אושא, שם התקינו "שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתיים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עימו לחייו (ובנוסח אחד: עד לחייו)" (שם, עמ' 321-322), מתייחס השופט קיסטר לחובת המזונות של אב כאשר בנו מורד בו ואינו מכבדו, ומוצא פתרון מעשי לתיק שבפניו (פרשת משכיל לאיתן, שם, בעמ' 322, בין האותיות א-ה):
"ברור, שכאשר בן מורד באביו ואינו מקיים כיבוד אב, אין זאת סיבה שלא לחיותו. ובכן, כאשר המערער נמצא אצל אמו, ובהיותו אצלה סובל ממחסור, זכאי הוא לכך שימלאו על-פי דיני צדקה, וכל עוד אביו קיים, הוא קודם לציבור להשלים מחסורו ואינו יכול להטיל את הנטל על שכם הציבור.
אדגיש, כי במקרה של בן מרדן המתנכר לאביו, אין לדרוש מן האב, כי בבואו להשלים את מחסורו של הבן, ישלים מחסור זה עד לאותה רמת חיים אשר האם רוצה לקבוע עבורו. וזה כבר נובע מן האמור לעיל (ראה גם ב-המ' 1696/60, מתתיהו רון נ' עליזה קפלן, [פורסם בנבו] פסמ"ח כד עמ' 329, את תשובת המרדכי המובאת במסכת קדושין, סי' תקנ"ה-תקנ"ו, כפי שצוטטה שם,
ב-עמ' 343).
אף-על-פי כאמור לא נטען כי המערער סובל ממחסור, מוכן אני להחזיר הדיון בתיק זה לבית-המשפט המחוזי על-מנת לאפשר למערער, אם ירצה בכך, לתקן את כתב התביעה ולהביא בפני בית-המשפט את כל הפרטים הדרושים על-מנת לחייב את האב בהשלמת הוצאותיו החיוניות מדין צדקה.
--- סוף עמוד 212 ---
בזמן שמיעת הערעור שמענו כי הבן ממשיך להתנכר למשיב, אבל יש מקום לתקווה שהאם, אשר בידה חינוכו של המערער, ואף המערער עצמו, שהוא כבר למעלה מגיל 13, יבינו סוף סוף כי גישתם אינה גישה נכונה ואינה לטובת הבן. כן יש לקוות, מאידך גיסא, כי האב מרצונו הטוב יסכים לשאת בחלק מהוצאות המחיה, אף מעבר לחובתו, ימחול על פגיעות בו, כפי שנאמר בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"מ, סעיף י"ט, על-מנת שהמערער ילמד ויחיה בהרווחה. החזרת הדיון לא תחיה את צו המזונות הזמני, שהרי מסתבר שהאב שילם לפיו עד כה, במשך תקופה של כשנתיים וחצי, למעלה מ-8,000 ל"י, וקשה לתאר שהשלמת מזונות מדין צדקה, אף אם יחוייב בה, תגיע לסכום זה".