לכך אני מסכים. כאשר עניין לנו – כמו בע"פ (ת"א) 1634/79 הניזכר – בצו, המורה על מתן אפשרויות ביקור לאב אצל ילדיו שבחזקת האם, כל הפרה היא 'רגעית' ועומדת בפני עצמה. את הפרות העבר אין לרפא. מסירת הילד בעתיד אינה מקיימת את שהופר בעבר, אלא מונעת הפרה חדשה בעתיד. הוא הדין בעניין שלפנינו. חובתה של המערערת לא הייתה למסור את בתה לאביה, זאת ותו לא. אילו היה הציווי, הרי חרף הפרות העבר ניתן לקיימו בעתיד, ועניין לנו אז בהפרה נמשכת. בעניין שלפנינו, חובתה של המערערת היא למסור את הבת לידי אביה בכל שבת ושבת. כל שבת ושבת עומדת על רגליה שלה. קיום הצו בשבת עתידה אין בו כדי לקיים את ההפרה שבעבר, שהייתה ואינה עוד.
12. משקבענו, כי בעניין שלפנינו ההפרות הן 'רגעיות', באופן שכל שבת עומדת בעצמאותה, ממילא נובע – על-פי הניתוח שעשינו – כי לגבי הפרות העבר אין קיים כל 'הליך אחר', לא של ביזיון בית-משפט ולא של הוצאה לפועל. את ההפרה, שנתרחשה ביום 26.4.80, אין לקיים עוד, ואין לגביה אפשרות לקיים הליכי אכיפה. הנח בנפשך, כי המערערת תושם במאסר בשל ביזיון בית המשפט, שביצעה באי-קיום הצו ביום .26.4.80לעולם לא תוכל לצאת ממאסרה, שכן לעולם לא תוכל לקיים את שהפרה, שהרי לעולם לא תוכל עוד למסור את בתה לבעלה ביום .26.4.80
13. ועתה הגיעה עת 'ההצלבה'. ההפרה הנטענת היא באי-מסירת הילדה לאביה ביום .26.4.80 בגין הפרה זו אין קיים 'הליך אחר'. ממילא נובע, כי אם נתמלאו היסודות האחרים שבסעיף 287 לחוק העונשין, ניתן להרשיעה לפיו. כך עשתה הערכאה הראשונה. זאת אישר בית המשפט המחוזי, וזו גם דעתנו".
--- סוף עמוד 217 ---
יא.7 הליכים פליליים
746. בתת הפרק הקודם התייחסתי בהרחבה להליך הפלילי שהוא הוראת סעיף 287 לחוק העונשין (שמקורו בסעיף 143 לפקודת החוק הפלילי, 1936), שזה לשונו, כפי שהיה בתוקף בעת מתן פסק הדין בפרשת גרינברג:
"המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים; והוא, אם לא נקבעו במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה".
747. כיום הסעיף שונה במעט, לאור תיקונים שעבר, וכיום זה נוסחו של סעיף 287 לחוק העונשין, שכותרתו היא "הפרת הוראה חוקית":
"(א) המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים.
(ב) המפר הוראה מהוראות צו שניתן מאת בית משפט לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, דינו – מאסר ארבע שנים".