269. ב"כ המערער, עו"ד שמואל קמיל, הגיש, ביום 5.6.17, בקשה דחופה לאיחוד הדיונים בשני הרמ"שים (המופיעים בכותרת מסמך זה), מכוח תקנה 520 לתקנות סד"א. הוא מסביר כי מדובר באותם צדדים. הרמ"ש הראשון (55946-11-16) עוסק ביישום פסק דין שניתן בערעור על הוצל"פ, ובו התקיימו עשרה דיונים; והרמ"ש השני (8373-05-17) עוסק בחיוב המערער במזונות ילדיו הקטינים. לדברי ב"כ המערער חלק מהעניינים שבמחלוקת בשני התיקים זהים, כאשר הוא מסביר שחלק מהנימוקים להפחתת דמי המזונות הינם בגלל ההסתה והניכור ההורי, שנדון ברמ"ש הראשון. בהמשך הבקשה, מצוטטת תקנה 520 לתקנות סד"א, ומובאת פסיקה בדבר הכללים ואמות המידה לאיחוד דיון.
270. בסיום הבקשה, ומאחר והדיון ברמ"ש הראשון קבוע ליום 8.6.17, עותר ב"כ המבקש לכך שבית המשפט יורה למשיבה להגיב תוך 48 שעות, וכן לחייבה בהוצאות המערער בגין הגשת בקשה זו, ובשכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ.
271. ביום 6.6.18, נתתי החלטה, לפיה בדיון ביום 8.6.17 אדון גם בבקשה לאיחוד התיקים, לאחר שמיעת הצדדים; ואם הבקשה תתקבל, אשמע טענות לעניין מועד שמיעת התיקים יחדיו, בעל פה, או האם רוצה צד להגיש טיעונים בכתב.
272. בפתח הדיון, מיום יד בסיוון תשע"ז (8.6.17), הודיעה המשיבה כי היא מתנגדת לאיחוד הדיונים (עמ' 37, שורה 11). לאחר ששמעה את הערות בית המשפט, ביקשה המשיבה הפסקה להתייעץ עם אחיה (שם, שורות 14-15). לאחר שובה מן ההפסקה,
--- סוף עמוד 77 ---
חזרה המשיבה על התנגדותה לאיחוד הדיון, בגלל שביום 12.6.17 יש דיון בבית המשפט קמא בנושא (עמ' 37, שורות 19-20).
273. המבקש אישר, כי אכן יש דיון בבית המשפט קמא, ביום 12.6.17, בעניין המזונות; אך, הרמ"ש אינו עוסק בגובה המזונות, אלא בסעד ספציפי לעניין המדור (עמ' 37, שורה 25).
274. בתשובה לשאלת בית המשפט המחוזי בדיון הנ"ל, האם הביקורים מתקיימים כסדרם, השיב המערער, כי טכנית יש ביקורים, אבל הילדים כמעט לא מדברים אתו, לא משיבים לשאלותיו רוב הזמן, מתעלמים ממנו, מדברים אחד עם השני, קוראים ספרים, משחקים בכל מיני דברים, ורק במקרה הטוב משיבים לו: "כן" או "לא", ולא יותר מזה (עמ' 37, שורות 26-29).
275. לאור זאת, טוען המבקש, כי המצב הוא בלתי אפשרי והוא אינו יכול לעמוד בו, והדבר מביא אותו לקריסה. לדבריו, לא רק שנמנע ממנו קשר אמתי עם הילדים, אלא הוא גם אינו יכול לאפשר לעצמו טיפול פסיכולוגי, שהוא זקוק לו, כדי להתמודד עם הטרגדיה הנוראית של אובדן הקשר עם הילדים, כי כל הכסף שלו הולך למזונות לגרושתו (עמ' 38, שורות 1-4).