10. לפי ביהמ"ש קמא, די היה בהסכם זה, אשר נחתם טרם הוריית הקטין וקיבל תוקף של פסק דין כדי לקבוע, כי המשיבים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח, כי קיימו חיים משותפים ערב הוריית הקטין.
11. השופטת קמא הוסיפה, כי מהימנה עליה גרסת המשיבה לפיה עד לאמצע שנת 2010 היא ניהלה מערכת יחסים עם בן זוגה הקודם, עד אשר עלו יחסיהם על שרטון והם נפרדו. ביהמ"ש קמא גם קיבל את גרסת המשיבה לפיה לאחר פרידתה מבן זוגה הקודם, הלכו והתהדקו היחסים בינה לבין המשיב, עד אשר הפכו לידועים בציבור והחלו לנהל חיים משותפים, כל זאת ערב חתימת ההסכם ועוד טרם הוריית הקטין.
ביהמ"ש קמא קיבל גם את עדויות עדי המשיבים. אלה מסרו כי המשיבים ניהלו חיים משותפים.
הערעור
12. ב"כ המערערת טען, כי הדרישה לביצוע בדיקה גנטית עוגנה בנוהל המעמד, אשר עמד במבחן תוקף בבג"ץ ויס.
לטענתו, אין די בראיות המשיבים ואלה אינן מספקות אותה וודאות כפי שמספקת הבדיקה הגנטית. עוד טען, כי התנהלות המשיבה והסירוב לביצוע הבדיקה מעלים חשש בדבר נכונות גרסת המשיבים וזה מחזק את הדרישה לביצוע בדיקה גנטית.
13. ב"כ המערערת טען, כי לקביעת אבהות יש השלכות רוחב שאינן מסתכמות ביחסים בין הצדדים. משום כך יש לנקוט בגישה זהירה ולדרוש ראיות כבדות משקל להוכחת אבהות.
כך, לשיטת המערערת, מקום שנבצר מביהמ"ש לקבל חוות דעת אובייקטיבית באמצעות בדיקת רקמות, שומה עליו לדרוש, כי יובאו בפניו ראיות מוצקות ומשכנעות בטרם יוכל לקבל הכרעה גורלית שיש לה השלכות ישירות ומשמעותיות על חייו של אדם ושל הסובבים, ראיות שכמותן ואיכותן , תספק את אותה רמת וודאות בדבר אבהות, בדומה ככל שניתן, לאותה רמת ההוכחה המושגת באמצעות בדיקת רקמות.
14. עוד טען ב"כ המערערת, כי טעה ביהמ"ש קמא עת הסתמך על עדויות בעל פה, כאשר ישנה ראיה שמעניקה וודאות גבוהה יותר.
לשיטת המערערת, העדויות לעניין הקשר הזוגי אין בהן כדי להכריע בשאלת האבהות, ואין בהן כדי להוות משקל ראייתי מכריע שיכול לייתר את הצורך בקבלת תוצאות בדיקת רקמות.
ביהמ"ש התעלם מפסק הדין בעניין אייל ויס הנ"ל, אשר נתן תוקף למדיניות משרד הפנים וביסס את מסקנותיו על דעת המיעוט.
15. ב"כ המערערת הוסיף וטען, כי ביהמ"ש קמא לא ייחס משקל ראוי לעובדה שהמשיבים סרבו לבצע את הבדיקה, גם לאחר שהמערערת הציעה להם לפנות לקבלת סיוע במימונה מהלשכה לסיוע משפטי, וכי המשיבים לא פנו ולא ביקשו סיוע כאמור.