לפי דוקטרינה זו, כוונת השיתוף נלמדת מהנסיבות העובדתיות שהובאו לפני בית המשפט, היא נלמדת לגבי נכס מסוים, ובהתבסס על הוראות שונות בדין הכללי, לרבות בין היתר: דיני נאמנות, דיני שליחות, דיני החוזים, עקרון תום הלב וכן דיני עשיית עושר ולא במשפט [ר' למשל ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב [פורסם בנבו] (2010); ה"פ (מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אבי דור [פורסם בנבו] (2011)]. אין מדובר בענייננו בהכרה באחריות משותפת לחובות. הבקשה שלפניי היא לסעד הצהרתי שיכיר בבעלות משותפת של הנתבעים בשני נכסים מסויימים. התובע אינו טוען כי הנתבעת אחראית בכל נכסיה לחובות הנתבע.
בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 7750/10 בן גיאת נ. הכשרת הישוב בע"מ ([פורסם בנבו, 11.8.11). אמנם דעתו של כב' השופט רובינשטיין היתה דעת המיעוט בתיק זה אולם רק לעניין נסיבותיו הספציפיות. קביעותיו הכלליות באשר להחלת דוקטרינת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי, בעניין זוג אשר נישא לאחר שנת 1974 יפות לענייננו:
"טענת המערערת למחצית הזכויות בדירה אינה יכולה להיות מכח הלכת השיתוף. ככלל אין הלכה זו חלה על זוגות שנישאו , כבענייננו לאחר שנת 1973, אשר עליהם חל בצו המחוקק חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 ... לעומת זאת יכולה המערערת לטעון כי אף שעל בני הזוג חל חוק יחסי ממון הם יצרו שיתוף ספציפי בדירת המגורים מכח דיני הקניין הרגילים ... לפיכך גם אם בהקשר של דירת מגורים של בני זוג "ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי" מדובר בשיתוף קנייני רגיל("לפי הדין הכללי") ולא בהחלת הלכת השיתוף. להבחנה זו חשיבות רבה במספר מישורים. לדוגמה כיוון שהטענה היא לשיתוף נקודתי ספציפי בדירה (ובדירה בלבד) אין סיבה לדון בטענה לגבי שיתוף כללי וגורף בחובות: "משאין המדובר בחזקת השיתוף שכן בני הזוג נישאו לאחר שנת 1980 אלא בשיתוף בנכס ספציפי אין מקום לשיתוף בחובות" (ע"א 11120/07 שמחוני נ. בנק הפועלים) [פורסם בנבו] הטענה לשיתוף בחובות עשויה היתה להיות רלוונטית אילו חלה הלכת השיתוף ואולם בהעדר אינדיקציה ספציפית לכוונת שיתוף בחובות לפי הדין הכללי ובפרט שעה שאין מדובר החובות הקשורים לדירה ... אין שיתוף כאמור בחובות נובע מעצם הכוונה הנקודתית לשיתוף בדירה. יישומה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי ובפרט הממשק בינה לבין דיני הקניין הרגילים מזה ודיני המשפחה מזה – אינו פשוט. בעניין זה נזדמן לי לומר כי גבולות הגזרה אינם חדים אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית ... קושי זה אינו ייחודי ליישומה של דוקטרינת השיתוף הספציפי. הוא מאפיין היבטים שונים של יישום דיני הקניין "הרגילים", בהקשרים של בני זוג ... במקרה שלפנינו בא הקושי לידי ביטוי בשאלת מערכת היחסים שבין "עסקת" ההקניה לפי דוקטרינת השיתוף הספציפי לבין "עסקת" המשכון לטובת צד שלישי, אף בהקשר זה קיימת חשיבות רבה להבחנה בין הלכת השיתוף הגורפת לבין דוקטרינת השיתוף הספציפי וזאת מדוע? משום שאין מדובר בהלכת השיתוף הגורפת אלא בהחלטה קונקרטית של בני זוג ליצור שיתוף בנכס ספציפי שהדין אינו יוצר בו שיתוף. אין ההלכות שנפסקו בעבר בעניין הלכת השיתוף, יכולות להיות אמת מבחן בלעדית ליישום הראוי. אם בעבר ניתן היה לומר לנושה כי עליו להיות מודע לאפשרות שלנכס מסוים, בעלים נוסף מכוח הדין, אף שאין לדבר ביטוי ברישום, ספק אם דברים אלה חלים באותה עוצמה ובאותה מידה, שעה שמדובר בנכס שהדין אינו יוצר בו שיתוף אך בני הזוג החליטו להשתתף בו ואף על פי כן לא נתנו לכך ביטוי ברישום ... והרי מדובר בשיתוף מכוח הדין הכללי ולא בנקל היינו נותנים לשותפים עסקיים החולקים משרד להישמע בטענת שיתוף ספציפי שלא ניתן לו כל ביטוי חיצוני, בוודאי כלפי צד שלישי בעל שעבוד רשום. אינני אומר כי יש להשוות את דינם של בני זוג לזה של שותפים עסקיים גם כשאלה פועלים מכוח הדין הכללי ואולם, כאמור, שאלת היישום איננה פשוטה"