[ר' סעיפים ב'-ו' בעמ' 22-24 לפסק הדין]
האם העובדות כפי שהובאו והוכחו לפני בית המשפט מעידות על כוונת הזוג האמור לשיתוף בנכס המסוים, ובענייננו: הבית והרכב?
24. הנתבעת טוענת להפרדה מלאה וגם רכושית בינה לבין הנתבע [פט. עמ' 59, 78], אך טענתה לא באה לידי ביטוי בראיות שהובאו. כמפורט בסעיף 18 לעיל, הנתבעים אינם חולקים על העובדה שהתגוררו יחדיו בבית מושא הליך זה, שיש להם ארבע ילדים משותפים, שמרביתם נולדו לאחר שנת 2005, המועד בו נטענו לפרידה, עבודותיהם שלובות זו בזו, ועוד.
לטענת הנתבעים כל אלה הם למראית עין בלבד. לתמיכה בטענותיהם העידה הנתבעת בלבד ואילו הנתבע משך את תצהירו ושתק (למעט קריאות ביניים בזמן שהאזין לעדות הנתבעת). המשפט אינו בוחן לב וכליות וזה אף אינו תפקידו, אלא הוא בוחן את המציאות כפי שהיא מוכחת לפניו מחומר הראיות [רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 579 (2005)]. לא מצאתי את עדותה של הנתבעת מהימנה ומשכנעת. אינני מוכן לפסוק על סמך עדותה של הנתבעת, שהיתה העדות היחידה מטעמה במשפט. כבעלת דין בהליך, עדותה טעונה סיוע שאינו קיים. ראו סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971.
הנתבע משך את תצהירו שהוכן בשיתוף פעולה בין באי-כוח הנתבעים. הנתבעת לא בקשה לזמנו כעד מטעמה. אף לפי גרסתה, חיי הנתבעים שלובים זה בזו באופן שאינו תומך בגרסה של פירוד וקרע גדול. הנטל להבאת ראיות, כי שיתוף נחזה זה הוא למראית עין בלבד, הוא, בענייננו, על הנתבעת, ובנטל זה לא עמדה. לשון אחר: הנתבעת, שהראיות הרליבנטיות בידיעתה ובשליטתה, לא הביאה ראיות לסתירת המסקנות המתבקשות מהנתונים, הגלויים לציבור, עליהם לא חלקה, למעשה.
25. היחסים בין הנתבעים עלו לדבריהם על שרטון עוד ב-1999, ומשום כך נפתח תיק ברבנות באשקלון וננקטו מספר צעדים, אולם בהמשך הצדדים ניסו להגיע לשלום בית ולפיוס בנישואיהם [סעיף 19 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת]. ב- 2005 נוצר קרע חמור וסופי ביניהם אשר הביא לפירוד בפועל עד היום, כך לטענת הנתבעת [פט. עמ' 63]. טענה זו לקרע בחיי הנישואין אינה מתיישבת כלל עם התנהלותם של הנתבעים בחייהם המשותפים [כמפורט לעיל בסעיף 18].
כך, למשל, התיק שנפתח על ידי הנתבעים ברבנות עוד ב-1999 נשאר פתוח, אך מאז ועד היום לא נעשתה כל בקשה מצד בני הזוג להעביר אותו לאזור מגוריהם או להמשיכו. לבד מטענות הנתבעת בעדותה על כך, לא הובאה לפניי כל ראיה להתנהלות של סכסוך משפטי אקטואלי כלשהו בין בני הזוג, לרבות למשל עדות של באי כוחם.
הנתבעת הפנתה בעדותה להסכם ממון עליו חתמו בני הזוג בהמשך ביום 1.9.05 [ר' נספח 2 לתשובה מטעם הנתבע לבקשת הסעד הזמני שהוגשה ביום 26.5.14] ובו לכאורה הסדר של הפרדה רכושית ביניהם מעתה ואילך. אך הסכם זה מעולם לא הובא לאישור בית המשפט, ומשכך אינו תקף לפי חוק יחסי ממון [ר' סעיף 2 לחוק יחסי ממון]. בהיותה עורכת דין, בעלת תואר שני במשפטים, יש להניח שהיתה מודעת למשמעות עריכת ההסכם והצבתו "במגירה" [פט. עמ' 65-66]. כשנשאלה על כך בעדותה השיבה "זה איזה שהוא מסמך שעשינו בינינו והשארנו את זה מה שנקרא מסמך מגרה [...] האמצעות המסמך הזה הבהרנו אחד לשני את ההתנהלות בינינו" [פט. עמ' 66] .