46. בענייננו, בית המשפט המחוזי דחה את טענות הסף שהעלו המערערים בדבר התיישנות, בקבעו כי אלו אינן רלוונטיות מקום שבו חברותם של המשיבים בעמותה מעולם לא פקעה. דעתי בעניין זה שונה. דיני ההתיישנות חולשים גם על הליך כמו זה שבפנינו. מלכתחילה, קיימת מעגליות מסוימת באי-החלתה של התיישנות על תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר חברות בעמותה, רק בהתבסס על הנחת יסוד – הנתונה במחלוקת בין הצדדים – כי מעמד זה אכן שריר וקיים. מקום שבו העמותה כופרת בחברות, מסתמכת תקופה ממושכת על מצב הדברים מנקודת מבטה ובית המשפט אף נדרש לקיים דיון ראייתי בסוגיה זו, ניתן לומר שחלים הרציונאלים שביסוד דיני ההתיישנות. כבר בשלב זה ראוי לעצור ולהדגיש, כי גורמים המעורבים בפעילותה של עמותה יכולים לטעון להסתמכות לגיטימית כאשר ענייניה של העמותה מנוהלים בהתאם לכללי התקנון, בפרט בעניין קבלתם והוצאתם של חברים, ותוך הקפדה על ניהול פנקס חברים מעודכן (ראו: סעיפים 18 ו-39(א) לחוק העמותות. כן ראו הנחיות רשות התאגידים "הנחיות להתנהלות עמותות בהתאם לחוק העמותות, תש"ם-1980", עמ' 22-21 (דצמבר 2015)). מן העבר השני, הסתמכותם של חברי עמותה על רישומים חלקיים שנעשו בתקופות מסוימות וכן על "הנחות עבודה" בנוגע לזהות החברים בה – כפי שהסתמן שנעשה בענייננו – ראויה הרבה פחות. אין משמעות הדבר כי בנסיבות אלו לא תישמע טענת התיישנות, אך הן עשויות מטבע הדברים להשליך על בחינת מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות.
47. לכאורה, ניתן להבין את גישתם של המשיבים בטיעונם בנושא. אם נצא מנקודת הנחה שמעמדם כחברים בעמותה מעולם לא פקע, הרי שהכוח לתבוע סעד הצהרתי בעניין חברותם היה מצוי בידם – בהכללה – במשך תקופה של כשני עשורים טרם הוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי. לכאורה יש בכך משום "ניתוק" מתחולתם של דיני ההתיישנות. אולם, למעשה, אי-ההכרה בחברותם של המשיבים בעמותה היא שעמדה במרכז התובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי. כך, בהיקש מהפסיקה שעניינה הצהרה על זכות במניות – וחרף ההבדלים הברורים מאליהם – יש לומר שעילת התובענה "נולדה" בעת שגורמים במוסדות העמותה כפרו בחברותם של המשיבים בה. לדידי, רק החל משלב זה ניתן בידם של האחרונים כוח התביעה במלוא מובנו (ראו והשוו: ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 40 (5.1.2011); עניין פז, בפסקה 49).
48. המסקנה בדבר תחולתם של דיני ההתיישנות בנסיבות התובענה מושא הערעור דנן, מתחזקת אף באמצעות התבוננות באספקלריה החוזית של הדברים. כידוע, דין תקנונה של עמותה כדין חוזה בינה לבין חבריה, ובינם לבין עצמם (ראו: סעיף 9 לחוק העמותות). טענת המשיבים, מבחינה מהותית, היא להפרת הוראות התקנון – דהיינו, החוזה שבין העמותה לחבריה – על דרך של אי-הכרה בהם כחברים בה (ראו והשוו: עניין מוניות הטייסים, בפסקה 15). אין צריך לומר שתביעה חוזית נתונה להתיישנות. מנקודת מבט זו ניתן אפוא לראות במועד ההפרה הנטענת של התקנון – דהיינו, במועד שבו החלה העמותה לכפור במעמדם של המשיבים כחברים בה – כמועד היווצרותה של עילת התובענה (ראו: ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 430 (1997); ע"א 2113/10 בן דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 8 (18.7.2012)).